הנוכחות האירופית הקבועה במזרח הרחוק התחילה בפורטוגל, והסתיימה בפורטוגל. אפילו הביטוי עצמו הוא מאד אירופי, הרי אנו חיים על כדור שאין בו מזרח ומערב, ואין סיבה מדוע המפות שכולנו התרגלנו אליהן יהיו המפות האירופיות. למרות זאת, אחרי שסין מעלה את הארמדה האדירה של אדמירל ג'אנג חה על החוף ושורפת אותה, האירופים הם היוצאים אל הים הגדול, לחקור את העולם, לכבוש אותו בשם האל הנוצרי, הידע והמסחר. לא בהכרח בסדר הזה.
פורטוגל, מאז ימי אנריקה הנווט, רוצה את העושר של המזרח. היא שולחת מגלים, קברניטים ונווטים לרדת לאורך אפריקה דרומה עד כף התקווה הטובה, לחצות אותו - הראשון שעושה זאת הוא ברתולומיאו דיאש; ולהגיע להודו ולסחור עמה - הראשון העושה זאת הוא וסקו דה גאמה, בסוף המאה ה-15.
הוא הגיע לקליקוט שבדרום-מערב הודו וקונה סחורות משליט המקום, שלא מרוצה מהסחורות הפורטוגליות, והוא ושב לפורטוגל בספטמבר 1499. הוא מצייד שייטת חדשה, חוזר לקליקוט, והאדם האירופי מוכיח את עליונותו הטכנולוגית על האדם האסיאתי במקום הקובע באמת. שדה הקרב.
האירופים היו מצויידים בתותחים, ולקליקוט או לכל ממלכה אחרת באותה העת, אין מענה לכך. בתום הקרב הוא משאיר את דודו בראש שייטת של חמש אוניות קרב בהודו. זו תחילת הנוכחות הקבועה של צי אירופי חמוש במי המזרח הרחוק, שתישאר חצי מילניום.
פורטוגל, ובהמשך גם ספרד, הולנד, אנגליה צרפת, שמה ידה על נכסי נדל"ן. אחד מהם הוא נמל בסין הנקרא מקאו. פורטוגל לא בדיוק החתימה את הקיסרות הסינית על שטר מכר ושילמה מס רכישה: פורטוגלים התיישבו במקאו 50 שנה אחרי מסעו פורץ הדרך של דה גמה להודו, וכמאה שנה אחר כך - בשנת 1670 - חכרה פורטוגל את השטח מסין.
רק במאה ה-19 הכריזה פורטוגל, מעצמה קולוניאלית בשקיעה מתמשכת, על סיפוח מקאו מסין, שהייתה קיסרות בשקיעה מתמשכת. סין אישרה זאת בשלהי המאה, שנים ספורות לפני התפוררותה הסופית. ואולם, בשלב זה מקאו כבר ירדה מגדולתה, כשהונג קונג, מושבה בריטית המרוחקת כמה עשרות קילומטרים בלבד ממקאו, הייתה נמל טוב לאין שיעור והיא שהייתה למרכז הסחר המקומי.
הקיסרות הסינית נפלה וסין התפוררה למלחמת אזרחים מתמשכת, שבה ניצחו הקומוניסטים. גם במערב השתנה הכול, כששתי מלחמות עולם מוטטו את האימפריות האירופיות. פורטוגל וספרד הורישו נכסים לילידים - ולארצות הברית, ובריטניה וצרפת שבו אל אירופה.
סין המתעוררת אחרי עידן מאו ביקשה את חבלי המולדת האבודים. הונג קונג, טייוואן ומקאו. לפני 20 שנה, שנתיים אחרי הונג קונג, שבה גם מקאו לשלטון בייג'ינג תחת אותו עיקרון - מדינה אחת, שתי שיטות.
מקאו והונג קונג מקבילות, דומות ולא דומות. הפורטוגלים לא היו חברת הודו המזרחית האנגלית, או לימים, בריטניה. ניהול שונה, תפיסה שונה של האימפריה, של החובות והזכויות של השליטים והנשלטים. ההבדלים בולטים במיוחד לאור המחאות הנרחבות בהונג קונג נגד הממשל המרכזי הסיני. מקאו דוממת, יחסית. הבסיס הכלכלי שונה. הונג קונג היא נמל ומרכז סואן - מקאו היא אולי המקום הצפוף ביותר בעולם, ומתבססת על שתי תעשיות - טקסטיל והימורים.
חשיבותו של היום הזה היא סמלית וממשית מאוד. היום שבו שבה מקאו רשמית לידי סין היה היום שבו, אחרי 500 שנה, אין עוד מושבה אירופית באסיה. 600 שנה אחרי תחילת עידן התגליות, 500 שנה אחרי מסעו של מגלן להקפת העולם, אחרי מאות שנים של שליטה בריטית בבורמה, מלאיה והודו, הולנדית באינדונזיה, פורטוגלית במקאו, גואה, מזרח טימור, צרפתית בהודו סין, ספרדית בפיליפינים - אסיה שבה לידי האסייתים.