המתקפה על פרל הרבור: שבעה ימים שייזכרו לדיראון עולם

האחים נואל ומייקל קאנינגהם היו אצילים בריטים. ילדים שנולדו למעמד הנכון ולהון. הסבא רבא שלהם, ארנסט קאסל, היה יהודי גרמני, איל הון, הבנקאי הפרטי של המלך אדוארד השביעי. אחות אמם, ליידי אדווינה, הייתה אשתו של לורד לואי מאונטבאטן, בן למשפחת המלוכה, לימים המושל הכללי האחרון של הודו. וככאלה הם פונו מבריטניה המופצצת בבליץ רחוק ככל האפשר - עד הוואי, המקום הכי שקט ושליו שניתן לדמות בדצמבר 1941, כשמלחמת העולם השנייה משתוללת מפאתי מוסקבה ועד שמי בריטניה.

נואל בן העשר ראה את המטוסים המתקרבים, וזיהה אותם מיד, מחוברות הקומיקס שלו. הוא רץ לבית השכן, שבו גר פרנק טרמיין, עיתונאי, ראש משרד סוכנות הידיעות יונייטד פרס, העיר אותו משנתו והסביר לו מה קורה. כשטרמיים התעורר לבסוף, תוך רטינות, והסכים לצאת החוצה הוא ראה את המטוסים היפניים תוקפים את שדה התעופה היקאם. הוא תיאר את המתקפה, הקדים את מתחריו, וקיבל את הסקופ הגדול ביותר בקריירה שלו מילד אנגלי שנשלח רחוק מביתו מפחד המפציצים הגרמנים, ונקלע להפצצה ולאחת ממתקפות הפתע המפורסמות בהיסטוריה.

בימים אלו יוצא לאור בעברית בהוצאת כתר הספר "שבעה ימים לדיראון עולם" מאת הסופר והעיתונאי הבריטי ניקולס בסט. הספר מתאר את המתקפה היפנית על פרל הרבור, הימים שהובילו אל המתקפה והימים אחריה, בזירות שונות ברחבי העולם.

"מדוע עוד ספר על המתקפה בפרל הרבור, אחרי כל עשרות הספרים שנכתבו על הנושא?", שאל בסט, וענה: "כי הספרים שנכתבו מתארים את ההתרחשויות דרך עיניהם של האדמירלים והגנרלים והמדינאים. אני מתאר את הדברים דרך עיניהם של אנשים פשוטים, לא ידועים - כמו למשל שני בני משפחת קאנינגהם שראיינתי".

בסט מוסיף טוויסט קטן לנושא האנשים הבלתי ידועים - כולם כמעט לא היה ידועים בשעת המתקפה - אבל כולם יהפכו ידועים, אפילו מאד בשנים הבאות. למשל, טוראי ג'יימס ג'ונס המוצב בהוואי בבסיס האוויר שופילד המחפש עלילה ורקע לרומן הגדול שהוא מתעתד לכתוב. לימים יכתוב את "מעתה ועד עולם", רומן מלחמתי גדול; קורט וונגוט, עורך עיתון סטודנטים הזורק את כל המאמרים לפח בעקבות הידיעות - לימים יתגייס, ייפול בשבי הגרמני ויהיה בדרזדן בשעת ההפצצה האמריקנית עליה, דבר שיהווה את הבסיס לרומן הראשון והכה ידוע שלו "בית מטבחיים חמש"; המשורר הפאשיסט והאנטישמי עזרא פאונד המשדר מאיטליה מסרים פשיסטיים לבני עמו, ועוד רבים, הפזורים ברחבי העולם - כולל אגב יהודי פולני בשם מנחם בגין.

זה ספרו השני של בסט המתורגם לעברית, אחרי "חמישה ימים ששינו את העולם "- ספר העוסק בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה שזכה להצלחה רבה בישראל.

מקור השם של הספר החדש הוא הנאום שנשא נשיא ארצות הברית פרנקלין ד. רוזוולט בפני שני בתי הקונגרס ב-8 בדצמבר, יום לאחר המתקפה. "אתמול, 7 בדצמבר 1941 - יום שייזכר לדיראון עולם - הותקפה ארצות הברית במפתיע ובזדון בידי כוחות הים והאוויר של קיסרות יפן", אמר הנשיא בנאום, שאגב כתב בעצמו.

במפתיע זה עניין של השקפה. ארצות הברית פיצחה את צופן "מג'יק" ששימש את יפן והאניגמה הגרמנית פוצחה בידי הבריטים. זה קיצר את המלחמה בשנתיים עד שלוש שנים, ואולי אף היה הגורם המכריע בניצחון. ארצות הברית ידעה שעומדת לבוא מתקפה יפנית. הנתונים הצטברו והלכו בקצב מבהיל, כפי שבסט מתאר. אז איך הם נתפסו כה שאננים כה בלתי מוכנים?

בסט אמר שהוא לא מאמין בתיאוריות הקונספירציה, הטוענות שרוזוולט רצה להכניס את ארצות הברית למלחמה, אבל הבדלנים היו חזקים מדי, על כן בכוונה לא הועברה התראה כדי שיפן תתקוף בהצלחה ולארצות הברית לא תהיה בררה אלא לצאת למלחמה נגד יפן. עם זאת, בין השאר התיאוריה לא מסבירה מדוע מלחמה נגד יפן תסייע לרוזוולט להילחם בגרמניה הנאצית כפי שאכן רצה בכך. לא היה שום אילוץ להיטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, ושום עילה לארצות הברית להכריז מלחמה על גרמניה).

"יש עדויות שונות, למשל של העיתונאי הידוע אד מורו שהוזמן אותו יום לארוחת ערב עם הרוזוולטים וראה את פני האנשים, את ההלם, ההפתעה, הזעם. הם ידעו שתהיה מתקפה - אבל לא הייתה שום אינדיקציה שהיא תהיה דווקא על פרל הרבור", אמר בסט בריאיון לוואלה! NEWS.

השאלה הגדולה היא מדוע יפן יצאה למתקפה. אומת לוחמים מיליטריסטית יוצאת להתאבדות קולקטיבית ורבים מאוד, כולל מתכנן המתקפה האדמירל ימאמוטו, ידעו שבטווח הארוך אין ליפן שום סיכוי מול ארצות הברית. הם המריאו בכל זאת.

"בראש הוביל פוצ'ידה, במפציץ שלושת המושבים שלו המסומן בצבעי אדום צהוב... פוצ'ידה.. החליק לאחור את חופת תא הטייס בשעה שכוח התקיפה האיץ לעבר אואהו. קצותיו של ההשמקי (צעיף סמוראים לבן) שלו התעופפו ברוח כשהרים את זרועותיו ונופף לשאר הטייסים. מקצת הצוותים ראו אותו ונופפו חזרה, בהצדעת סמוראים עמיתים היוצאים לקרב".

יפן נמצאת באמברגו אמריקני על חומרי גלם, בעיקר פלדה ונפט. יש לה שתי ברירות - או לוותר על חלום האימפריה, לסגת מכיבושיה בסין ולהיות מדינת איים ענייה, דרג שני או שלישי בעולם או להכפיל את ההימור ולכבוש מדינות עתירות מחצבים. ההיגיון בדיעבד אומר שהם יכולים לכבוש את מלאיה הבריטית, את אינדונזיה ההולנדית - הולנד תחת כיבוש נאצי, בריטניה נלחמת על פני חצי העולם - ולא להעיר את הענק האמריקני. אבל השיקול שלהם אחר.

"הם היו משוכנעים שהאמריקנים הם ההפך המוחלט מהם - וזה הניע אותם למתקפה. הם, אומת הלוחמים, הרואים בכניעה חרפה, הנלחמים עד מוות היו משוכנעים שהאמריקנים יספגו מהלומה ומיד ייכנעו או יגיעו להסדר אחר. דודי נפל בשבי בסינגפור, וסיפר לי על הבוז של היפנים לשבויים. הם לא יכלו לתפוס איך אדם מעדיף חיי חרפה על מוות בכבוד. הבוז שלהם לאמריקה, בוז הנובע גם ממניעים גזעניים הביא אותם למחשבה שהם יתקפו בפרל הרבור, בסיס הצי האמריקני המרכזי, יחסלו את נושאות המטוסים ואוניות המערכה, ואז ארצות הברית תגיע איתם להסכמה חדשה שהרי לא יהיו לה נושאות מטוסים", אמר בסט. אלא שזה לא קרה.

יש פרדוקס בתקיפה שהתרחשה לפני 78 שנים. מצד אחד זו הייתה הצלחה מדהימה - מתקפת פתע מהמוצלחות בהיסטוריה - ומצד שני אותה מתקפה עצמה הייתה כישלון נורא. לא רק בכך שהכניסה את יפן למלחמה שבה לא יכלה לנצח , המתקפה עצמה הייתה כישלון למרות הצלחתה.

זאת משני טעמים. ראשית, נושאות המטוסים האמריקניות יצאו לתמרון, וחמקו מהשמדה. מקרה, אבל מקרה שישנה את ההיסטוריה. היפנים ישמידו את אוניות המערכה הגדולות - אבל אוניות המערכה כבר לא שינו כמעט במלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם השנייה תהיה בעיקר, ודאי בזירת האוקיינוס השקט מלחמה ימית של נושאות מטוסים - וצוללות. והיפנים הבינו זאת - הרי המתקפה על פרל הרבור באה מנושאות מטוסים שהפליגו מיפן. אדמירל נגומו, מפקד כוח המשימה היפני חשש - ולא הפך את ההישג לניצחון - הוא סירב לשלוח את גל התקיפה השלישי, המתוכנן, להשמיד את מתקני הנמל של פרל הרבור ובעיקר את מצבורי הדלק. וכך נמל פרל הרבור הקריטי נותר שמיש.

החדשות הגיעו במהרה לכל קצות העולם, כשהכול מנסים להבין את משמעותם. שניים קיבלו את הבשורה בשעת ארוחת הערב שלהם - וינסטון צ'רצ'יל ואדולף היטלר. ובאופן מוזר, לכאורה, שניהם חשו אושר והתעלות למשמע הבשורה: צ'רצ'יל הבין מיד שעתה המלחמה הוכרעה. זה ייקח עוד שנים, כמובן, והוא ידע זאת. אבל מדינות הציר לא יוכלו לנצח את בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית יחד.

מדוע היטלר חש התעלות? שוב, גזענות. הוא בז לאמריקנים, החומרניים, מדינת תערובת עם יהודים, עם שחורים, עם היספנים. הוא מאושר מכך שהוא בברית עם אומת לוחמים שלא נוצחה מאות שנים. הוא לא שם לב למספרים, ייצור תעשייתי למשל. ומיוזמתו הוא מכריז מלחמה על ארצות הברית. החישוב שלו, ככל שיש לו כזה, הוא שארצות הברית תהיה עסוקה עם יפן ותפסיק את הסיוע שלה לבריטניה ולברית המועצות. הוא משוכנע שכבר עתה ארצות הברית במלחמה שקטה נגדו, בכל רגע תכריז מלחמה על גרמניה ועדיף לו להיות היוזם.

חצי שנה קודם לכן גרמניה הנאצית, שלרשותה כל אירופה הכבושה, לחמה נגד בריטניה הנלחמת לבדה - עתה היטלר, מיוזמתו, הטיל את גרמניה למלחמה גם נגד ברית המועצות וגם נגד ארצות הברית.
מרבית משאבי בריטניה כמובן מרוכזים באוקיינוס האטלנטי, אבל שתי אוניות המערכה האדירות, הנסיך מווילס וריפאלס, משייטות בגאון במי האוקיינוס השקט, מרתיעות כל ניסיון יפני לכבוש את בסיסי בריטניה. עניין קטן לכוח זד, כמו שנקראו שתי האוניות וארבע המשחתות המלוות אותן אין חיפוי אווירי.

היפנים כבר הוכיחו את יכולתם לתקוף מהאוויר. שלושה ימים אחרי התקיפה בפרל הרבור שתי האוניות הענקיות, מטילות האימה, עתירות התותחים חוסלו בקלות מהאוויר. לימים יאמר צ'רצ'יל שזה היה הרגע הקשה ביותר שעבר עליו במלחמה.

בהוואי הייתה אוכלוסייה גדולה של אמריקנים ממוצא יפני. החשש העיקרי היה ממעשי חבלה - על כן כל המטוסים צופפו בשורות צמודות להקל על המשירה עליהם. וכל אוניות המערכה היו במה שנקרא סמטת אוניות המערכה - שוב, עוגנות צפוף, זו לצד זו. המחשבה לא הייתה נטולת היגיון - אבל הובילה לכך שליפנים התוקפים מהאוויר הייתה משימה קלה מאד לתקוף את המטוסים חסרי המגן, הצפופים על הקרקע.

ועדיין היה ברור לאמריקנים שהיפנים עומדים לתקוף. הם ידעו שצי נושאות המטוסים היפני יצא לדרך. גם אם הם לא מאמינים שיפן תתקוף את ארצות הברית, מדוע לא להכריז על כוננות בכל הבסיסים? ובכן, הם הכריזו בערך. כדי לא לחשוף את סוד פענוח המג'יק הייתה התראה מעורפלת, והייתה רשלנות, אפילו פשועת בשטח. כך למשל הפיליפינים הופתעו במתקפה יפנית שחיסלה את מרבית הכוח האווירי האמריקני במקום וזאת שעות רבות אחרי התקיפה בפרל הרבור.

ובפרל הרבור? המברק הקריטי, המבשר על המתקפה הממשמשת ובאה לא סומן כדחוף. על כן הוא הועבר בידי שליח אזרחי של חברת RCA., אגב יפני אמריקני בשם טאדאו פוקיצ'אמי, שהיה תקוע בפקקי תנועה בגלל המתקפה. הוא מסר את המברק, ולקח עוד שלוש שעות עד שהוא הגיע לגנרל שורט, מפקד כוחות הצבא בהוואי, שהעביר אותו לאדמירל קימל, מפקד הצי בהוואי. המברק הקריטי הגיע שעות אחרי שהיפנים סיימו את ההפצצה והיו בדרכם חזרה לאיי המולדת. קימל ושורט הודחו, וטענו עד סוף חייהם שהיו שעירים לעזאזל. הם היו רשלנים - אבל לא היו היחידים.

מרלן דיטריך, אלברט איינשטיין, אדגר רייס בורוז (מחבר ספרי טרזן, שהיה בהוואי באותו יום) איסר דניאלוביץ' (הוא קירק דגלס), רונלד רייגן, בוב דול - חייו של כל אחד מהם ורבים נוספים השתנו באותו יום, כפי שמתאר בסט. ובאותו יום עצמו, רחוק מפרל הרבור, בחלמנו שבפולין ראשוני היהודים הומתו בגז. מושג חדש ייכנס לשפה - לא רק מחנה ריכוז - אלא מחנה השמדה.

האמריקנים נלחמו בגבורה. אחד מהם היה דורי מילר, מגיש בחדר האוכל על סיפון ווסט וירגי'ניה, אחד התפקידים היחידים הפתוחים אז לשחורים בצבא האמריקני. הוא סייע לחלץ פצועים, תפס מקלע וירה על המטוסים היפנים ותפקד בגבורה עד טביעתה של האונייה. הוא קיבל את צלב הצי, האדם השחור הראשון שקיבל את צלב הצי, עיטור גבורה גבוה. הוא חיסל את המיתוס הגזעני ששחורים אינם יכולים להילחם. האמריקנים זלזלו ביפנים, זלזלו באפריקנים האמריקנים. בפרל הרבור מתחיל התיקון, לגבי שניהם.

מלחמת העולם השנייה ממשיכה לרתק אותנו. כל קרב בה מנותח, וכמובן המהלכים הגדולים. כיום יותר בספרי היסטוריה (וכמובן בקולנוע ובטלוויזיה), פחות בספרות. הנקודה המדויקת, אותה שעת בוקר מוקדמת שבה יפן יוצאת למתקפה (הכרזת המלחמה הרשמית תגיע מאוחר יותר, כי הדיפלומט היפני האמור לפענח את המברק ולהדפיס אותה אינו מדפיס במהירות), מתקפה שתוביל לחורבנה, לתבוסת הציר, להפיכת ארצות הברית למעצמה המובילה בעולם ממשיכה להיות מוקד לעניין, לשאלות וויכוחים מה בעצם קרה ומה היה קורה אילו.