שנות ה-60 מתו - או נרצחו - בפסטיבל רוק בקליפורניה, שטופת השמש והאופטימיות, עם סן פרנסיסקו שאליה הלכו ההיפים, ברקלי שבה נראה היה לרגע שתרבות הנגד מנצחת, שאכן עושים אהבה ולא מלחמה, שבה קמה תנועת הפנתרים השחורים, והאימהות והאבות ונערי החוף היו כה אופטימיים.
אז כמה חודשים אחרי וודסטוק - הפסטיבל הגדול והידוע מכולם, אירוע דרמטי בכל קנה מידה יש רעיון לעוד פסטיבל רוק. המקום - קליפורניה. קהל - יש, ודאי כשמתברר שהלהקה המרכזית, הנועלת את האירוע תהיה האבנים המתגלגלות, הילדים הרעים של בריטניה. יהיו גם כמה מהלהקות הידועות של התקופה - כולל כאלה שהיו בוודסטוק - סנטנה, קרוסבי סטילס נש ויאנג, ג'פרסון איירפליין. התאריך - שישה בדצמבר 1969, דקות לפני תום השנה, תום העשור.
והכל משתבש. החל בשלב ההכנות, המיקום עובר ממקום למקום - התכנון המקורי היה פארק שער הזהב בסם פרנציסקו, המיקום הסופי מסלול מירוצי מכוניות באלטמונט. הרולינג סטונס רצו קהל רב - טבעי - בין השאר לסרט שתכננו להפיק על האירוע, אבל ההכנות הלוגיסטיות לקו בחסר, בלשון המעטה.
ואז באה הטעות הסופית, הקריטית. כוחות המשטרה סירבו להיות אחראים, וכך, בהתאם ללקחי וודסטוק נשכרו שומרים. ומכל האופציות האפשריות החליטו להביא את כנופיית מלאכי הגיהנום, האופנוענים הקשוחים, הפושעים - אלה ישמרו על הסדר באירוע שהצופים בו מייצגים את ההפך המוחלט מהם. וזאת כשהם מתודלקים באלכוהול, ובארגז הכלים שלהם להתמודדות עם אירועים יש אלימות, ועוד אלימות.
צריך לאמר שהם איבטחו בעבר מופעי רוק בלא תקלות - אבל הספטיבל הפעם יהיה שונה. הם תודלקו בבירה חופשית וסמים, הבמה היתה קרובה מדי ונמוכה מדי, הקהל קרוב מדי. בשלב מסויים הם היפנו את האלימות גם כלפי האמנים - כולל איום על קית' ריצ'רדס.
ואז, בזמן ההופעה של הסטונז פסע צעיר שחור, מרדית' הנטר לבמה - כשהוא מחזיק אקדח שלוף. הוא הותקף בסכין בידי מלאכי הגיהנום - ולא נדע לעולם אם שלף את האקדח ואז הותקף - או בעיקבות התקיפה. יש גם טענה שהיה מסומם בזמן האירוע. הוא נדקר למוות בידי מלאך גיהנום. במשפט הדוקר יצא זכאי כי פעל מתוך הגנה עצמית. האבנים המתגלגלות המשיכו לנגן.
פסטיבל אלטמונט היה להפך המוחלט מפסטיבל וודסטוק. את מקום האהבה והאחווה, שיתוף הפעולה וההרמוניה של ניו יורק תפסה האלימות בקליפורניה, כך לפחות זה נכנס להיסטוריה. פסטיבלי רוק המוניים בוטלו לתקופה ארוכה, והסרט שנעשה על הפסטיבל נקרא, כשם אחד הלהיטים הגדולים של האבנים המתגלגלות תני לי מחסה. שירים נכתבו - כולל שורה בשיר האיקוני של דון מקלין, אמריקן פאי, שהוא מעין היסטוריה חידתית מעט, אישית מאד של אמריקה בשנות החמישים והשישים.
באלטמונט התברר סופית שרוח שנות השישים האופטימית - מבחינת תרבות הנגד, התקווה שמחאת מאי 68 תפיל את המשטרים השמרניים במערב התבדתה. העולם לא נענה לבשורה ההיפית. מרבית אלה שהיו בוודסטוק ואלטמונט - וגם ברובע הלטיני בפריס במאי 68, בהפגנות נגד וייטנאם ובוייטנאם עצמה המשיכו בחייהם, התברגנו, מדי פעם מראים לנכדים איך היו פעם יפים וצעירים, עישנו ג'וינט מול מיק ג'אגר באלטמונט, רגע לפני שהסיקסטיז תמו. מעטים, מעטים מאד, פנאטים מאד יחליטו להמשיך את המהפיכה - ואם לא הצליחו להפיל את הקפיטליזם הדמוקרטי בהפגנות הם יפילו אותו בטרור. אלה יקימו את באדר המיינהוף - הצבא האדום הגרמני, את הבריגדות האדומות באיטליה, את מחתרת מזג האוויר בארצות הברית. כמה רחוק מוודסטוק, כמה רחוק מאלטמונט.
