כשהמיתוס גובר על המציאות: שירת הברבור של המאפיה באמריקה

(בווידאו: המאפיונר הידוע לשמצה מבוסטון, ג'יימס "ווייטי" בולגר נרצח בבית סוהר)

יש מציאות, ויש מציאות חלופית. יש היסטוריה - ויש את ההיסטוריה "האמיתית". יש גרסה רשמית - ויש תיאוריות קונספירציה. תמיד היו: הפרוטוקולים של זקני ציון היא תיאוריית הקונספירציה המצליחה, והנפוצה מכולן והיא מתפתחת מדור לדור. כיום, משפיענית אינסטגרם אחת מצליחה יכולה לשכנע מדינה לא להתחסן לחצבת במחיר עשרות מתים מהמחלה, שהרי מי הם אלפי רופאים ומדענים לעומת הרשת החברתית.

אותם כוחות לכאורה מאחורי הקלעים, אלה השולטים במה שבאמת נעשה. אלה המחליטים עבור האנשים התמימים שם בחוץ, המקבלים את המידע מהעיתונים, המרומים בעצמם או מהווים חלק מהקונספירציה. ומי יותר מתאימה לכך מאשר המאפיה, בתור ארגון חשאי רב-עוצמה הבוחש מאחורי הקלעים, וקיים כבר מאות שנים.

בסרט "האירי" חוזר הבמאי מרטין סקורסזה אל המקורות, עם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ואל פא'צינו. הפעם הגיבור הוא פרנק שירן, שסיפורו יצא לאור בספר "שמעתי שאתה צובע קירות", על מעלליו המפוקפקים, בלשון המעטה, כשהיה חבר איגוד נהגי המשאיות רב העוצמה, ובמקביל מחסל מטעם המאפיה. בסרט הוא מצטייר כמעין זליג, או פורסט גאמפ של הפשע המאורגן- אדם שהיה בשולי הדברים, ולעתים במרכזם בכמה מהתעלומות הגדולות והעסיסיות של תולדות הפשע המאורגן באמריקה.

מערכת הבחירות לנשיאות של 1960. לכאורה הכל סגור - ג'ון קנדי, צעיר, כריזמטי, שנון, יפה תואר מול ריצ'רד ניקסון האפרורי, אבל זה לא בדיוק כך. קנדי אירי, קתולי, חסר ניסיון מול ניקסון, סגן הנשיא של דווייט אייזנהאואר המיתולוגי. האם הילד חושב שהוא יכול לקנות את הבית הלבן בעזרת הכסף של אבא שלו, ג'ו קנדי, שחלק מהונו הושג בתקופת היובש תוך שיתופי פעולה עם הדמויות הבכירות באותו עידן?

בתום ליל בחירות צמוד מאוד, ניצח קנדי ברוב של 112 אלף קולות בלבד, 49.9% לעומת 49.6% לניקסון. חשוב יותר, בגלל שיטת האלקטורים, אם 28 אלף בוחרים בטקסס, ו-4,500 באילינוי היו מצביעים לרפובליקנים במקום לדמוקרטים ניקסון היה נבחר כבר אז.

טקסס הייתה אז דמוקרטית מאוד, ולינדון ג'ונסון, המועמד לסגן הנשיא, הגיע ממנה באילינוי שלט ה"בוס" ריצ'רד דיילי, ראש העיר המיתולוגי של שיקגו. הוא היה אחרון הבוסים הפוליטיים הגדולים הדמוקרטים ששלטו בערים הגדולות, שידע לפעול ברוח אמרתו האלמותית של סטלין - לא חשוב מי מצביע, חשוב מי סופר את הקולות. גם הפשע המאורגן תרם את חלקו: סם ג'יאנקנה, ראש המאפיה של שיקגו, אדם שחלק פילגש עם ג'ון קנדי, תמך בקנדי.

ארגוני הפשע תמכו בדמוקרטים בגלל סיבה מרכזית אחת - הם באו מקהילות המהגרים ואלו הצביעו לדמוקרטים והיו מרוכזות בערים הגדולות הדמוקרטיות. הרפובליקנים היו המפלגה של העיירות הפרוטסטנטיות, הלבנות והגזעניות במידה. הדמוקרטים היו המפלגה והבית של האירים, האיטלקים, היהודים. אלה שהתפרנסו מהלבשה, מכולת, בניין - וגם מדרכים אחרות.

קנדי נבחר, ולכאורה, לפי הסרט ואולי גם לפי המציאות, הוא כפוי טובה: הליתה אמורה להיות עסקה. אולי שקטה, אולי בקריצה אבל עסקה - קנדי ייבחר, ארצות הברית תסלק את פידל קסטרו שזה עתה השתלט על קובה והמאפיה תחזור אל בתי הקזינו ובתי הבושת בהוואנה. אלא שזה לא קרה: הפלישה למפרץ החזירים היתה פיאסקו מוחלט, קנדי סירב למעורבות גלויה של ארצות הברית בפלישה לשכנתה הקטנה, ובתי ההימורים יישארו שוממים.

יתרה מזו, קנדי ממנה לתפקיד התובע הכללי את אחיו, בובי, שנרצח לימים בזמן שהתמודד על הנהגת המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות, כמה שנים אחרי אחיו. הוא יצא למלחמה נגד הפשע המאורגן ונגד אחת הדמויות הצבעוניות ומעוררות המחלוקת של התקופה, ג'ימי הופה, שאותו מגלם בסרט אל פאצ'ינו.

הופה היה נשיא איגוד נהגי המשאיות, ובניגוד לשאר האיגודים המקצועיים, תמך בניקסון. הוא עמד בראש האיגוד רב-העוצמה בארצות הברית, והמאפיה הסתננה לכל האיגודים, בין השאר כדי לשלוט בקרנות הפנסיה העשירות מאד שלהן, שמהן לקחו "הלוואות". להופה היו קשרים עם המאפיה, הוא קיבל את אנשיה לאיגוד, אבל לעתים, כך בסרט לפחות, נאבק למען מידה של עצמאות לאיגוד.

ב-1975, אחרי ששוחרר מהכלא בעקבות חנינה של ניקסון, כשניסה לחזור ולהיבחר הוא נעלם ועקבותיו לא נודעו עד היום. הוא לא היה סתם מנהיג איגוד מקצועי. הוא היה אחד האישים הידועים בארצות הברית באותה עת. פרנק שירן סיפר שחיסל אותו למרות שאהב אותו, היה שומר הראש שלו, קרוב אליו אישית, עד שכבר לא היה מועיל ואף הזיק למאפיה. שירן, לכאורה, רצח אותו והעלים אותו.

לקראת סוף הסרט, באים סוכני הבולשת הפדרלית הצעירים לשירן כדי שלכנע אותו שיספר מה באמת קרה לג'ימי הופה. האם גופתו נמצאת באחד היסודות לרב קומות? האם נגרטה במכונית ושימשה למיחזור מתכת? נשרפה לאפר? הוא עונה שעורך דינו יעץ לו לא לדבר. הוא מת, מזכירים לו החוקרים. כולם מתו. אתה, שירן, אתה האחרון שנשאר מכל הדור ההוא. אבל הוא ייקח את סודו אל הקבר.

שירן הוא לא היחיד שטען שרצח את הופה: הרוצח ריצ'רד קוקלינסקי, שכמו שירן לא היה איטלקי והיה רוצח שכיר של המאפיה וגם עצמאי, טוען שהוא חיסל אותו, ויש נוספים. ובכלל, יש מחלוקת סביב טענותיו של שירן בדבר עשרות האנשים שחיסל.

דמות מרכזית נוספת היא ראסל בופאלינו, הדון השקט מצפון פנסילבניה, שמגולם בסרט בידי ג'ו פשי. הוא עומד בראש משפחת פשע קטנה יחסית, אבל בעל השפעה רבה בסינדיקט. בן דודו היה עורך דינו של הופה. הוא זה שאמר לשירן ש"אם המאפיה יכלה לחסל נשיא - היא יכולה לחסל נשיא איגוד". הרמז ברור. בין שלל תיאוריות הקונספירציה על רצח קנדי ישנה טענה שהמאפיה, הזועמת על קנדי שלא סיפק את הסחורה, חיסלה אותו.

ואם קונספירציות - שירן נשלח להעביר מטען למיאמי. מתברר שהמטען הוא נשק שנועד לקובנים שיפלשו "על דעת עצמם" למפרץ החזירים. הוא מתאם זאת עם איש מסוכנות ממשלתית מסתורית, לימים הוא יראה אותו בשידורי הטלוויזיה, מעיד על פריצה כושלת לבניין ווטרגייט בוושישנגטון, אי.הווארד האנט. כמה יפה הדברים מסתדרים.

הסרט מתמקד בסיפורו של שירן, המתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה. מלחמות "קסטלמרה" הסתיימו. דאץ' שולץ, בגסי סגל, סלווטורה מראנצנו וג'ו "הבוס" מסריה חוסלו. הנהלת הסינדיקט שלטה, אבל חילופי הדורות כבר ברקע: האירים שנלחמו נגד האיטלקים על השליטה בשיקגו, למשל, כבר לא בתמונה באדיבות טבח יום ולנטיין הקדוש ואל קפונה. היהודים בדרך החוצה. הדור הראשון עדיין מקבל כבוד - מאיר לנסקי בראשם - וישנם עוד ותיקי הדור הראשון או השני להגירה הגדולה ללואר איסט סייד שיש להם השפעה, אבל היא מתדלדלת. הם רוצים לפרוש, ובעיקר הם רוצים שילדיהם לא יעסקו בפשע. מבחינת הפשע היה אמצעי, לא מטרה. כך, למשל, בנו של מאיר לנסקי למד בווסט פוינט, שירת בצבא והיה למהנדס בבואינג.

כשבדור הבא ייערך כינוס של ראשי משפחות המאפיה, ב-1961 לא יהיה בהנהלת הסינדיקט אף יהודי. רק האיטלקים. בשנות ה-60 ואפילו ה-70 המאפיה עדיין רבת עוצמה ועדיין מושכת בחוטים, אבל הבוסים הוותיקים הזדקנו. כבר לא הייתה אספקה בלתי-נדלית של איטלקים וסיציליאנים הנשבעים לקוד הכבוד. אם הבררה הייתה לשבת בכלא פדרלי עשרות שנים או לזמר - רבים החלו לזמר. גם בופאלינו הכול יכול לכאורה ישב בכלא. גם הופה. גם ג'ון גוטי, האחרון בדונים הגדולים.

המאפיה האיטלקית איננה עוד, וכיום כנופיות של רוסים, קולומביאנים, מקסיקנים שולטות ברחובות ארצות הברית. הסרט היה שירת הברבור על ארגון הפשע המיתולוגי. וכן, בסרט "האירי", בסיפורי המאפיה, המיתוס ינצח תמיד את העובדות.