"אחרון הגבירים היהודים בדמשק": סיפורם של אוספי המודיעין של התנועה הציונית

יוסף לניאדו נחשב בקרב יהודי דמשק ל"אומן ההישדרות הפוליטית" לאחר ששימש כחבר פרלמנט והצליח לשמר מעמדו בסוריה. סיפורו של לניאדו ויהודים נוספים מקהילת יוצאי סוריה לא זכה לתהילה בתחום המחקר. כעת פועלם תואר במחקר מיוחד

21/11/2019
חתונתו של לניאדו עם בהייה טובי. ב1897. אתר רשמי
חתונתו של לניאדו עם בהייה טובי ב-1897(צילום: אתר רשמי)

לקראת סוף דצמבר 1944 נערכה בבית הקברות היהודי בדמשק הלוויה אליה הגיעו שרים מממשלת סוריה, נציגים מהפרלמנט הסורי ונכבדים נוספים, לא רק בני הקהילה היהודית בעיר. הייתה זו הלווייתו של יוסף לניאדו, העשיר ביהודי דמשק, שחי בארמון מפואר ברובע היהודי ומי שבמשך 22 שנים היה חבר בפרלמנט הסורי, מסתובב בתוך מעגלי הצמרת החברתית, הכלכלית והפוליטית. בן 70 היה במותו שבא אחרי שמונה שנות מחלה קשה, ואחרי שירד מנכסיו, אך בדרכו המיוחדת הצליח כמעט עד סוף ימיו לשמור על מעמדו הפוליטי והחברתי.

בימים אלו מסיים ד"ר ירון רן מחקר על לניאדו אותו הוא מכנה "הגביר היהודי האחרון בדמשק" ומי שלמרות מעמדו הגבוה בסוריה, במשך יותר מעשרים שנה במחצית הראשונה של המאה הקודמת, כמעט ולא נכתב עליו דבר במחקר ההיסטורי ושמו לא מוכר מחוץ לקהילת יוצאי דמשק. לפני שנה הוציא רן את ספרו "הערביסט", שעוסק בפעילות המודיעין שהוביל אליהו ששון בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ששון, יליד דמשק ומי שלימים יהיה שר בממשלת ישראל, היה לפני קום המדינה ראש האגף הערבי של הסוכנות היהודית ובתקופה זו עוסק הספר.

עוד בוואלה!

גם הקורונה השפיעה: הבחירות הישראליות בתחרות מוצר השנה

בשיתוף מוצר השנה ישראל
לניאדו(צילום: אתר רשמי, הארכיון הציוני)

במחקרו התוודע רן לדמויות מרכזיות שפעלו עם ששון ושהצליחו לייצר תמונת מודיעין מעולה על המתרחש בדמשק, בדגש על צעדיו של המופתי, אמין אל חוסייני, שנמלט ללבנון מפני הבריטים בארץ ישראל אחרי רצח הנציב הבריטי בגליל בספטמבר 1937. מלבנון הפעיל את המרד הערבי בארץ ישראל. בדמשק הפעיל המופתי מטה, שאחר צעדיו עקבו בהצלחה גדולה ששון ואנשיו בדמשק.

אולם רן נמשך דווקא ללניאדו, מי שהוציא את עצמו מהמחנה הציוני וכאריסטוקרט נטמע בקרב האצולה המקומית בדמשק ובה ראה את קבוצת ההשתייכות שלו. למרות זאת, ולמרות הביקורת שספג מפי הצעירים בקהילה, שנשבו ברעיון הציוני וגם מצד הנהגת הקהילה, גילה רן כי ללניאדו הייתה גם כן תרומה משמעותית בפעילות איסוף המודיעין של התנועה הציונית, נוכח מעשי האיבה שהוביל המופתי.

חצר רחבת ידיים מלאה עצים ומרוצפת שיש

יוסף לניאדו נולד בדמשק בשנת 1874, בן למשפחה שמוצאה בגירוש ספרד. המשפחה החלה לצבור עושר רב לקראת סוף המאה ה-19 כשראש המשפחה, חיים (יחיא) משה לניאדו, היה לבנקאי הראשי של המושל העות'מאני של סוריה.

באותה תקופה בדמשק ירדו מנכסיהם כמה גבירים יהודים שהשקיעו את כספם באגרות חוב של הממשלה העות'מאנית וכשזו פשטה את הרגל, אותן משפחות התמוטטו. לניאדו שמרו על יציבות כלכלית יחד עם עוד משפחה או שתיים בלבד. למעמד הכלכלי התלווה כמובן גם מעמד חברתי גבוה וחיים משה לניאדו נישא לבוליסה אבולעפיה, בתו של הרב יצחק אבולעפיה, הרב של יהודי דמשק.

יוסף היה הבולט מחמשת ילדיהם וכמצופה גם הוא נישא לבת מהשכבה הגבוהה, לבהייה לבית טובי, עוד אחת מהמשפחות העשירות בקהילה היהודית. לבני הזוג נולדה בת, אדל. כיאה למעמדם הם קנו בית מפואר. משה לוזיה, סופר "הארץ" בדמשק תאר את הבית כ"ארמון פלאים" שהיה "מוקף משכנות עוני ודלות".

"בעברך בסמטאות האפלות והמרופשות ובהיכנסך לארמון, תראה חצר רחבת ידיים מלאה עצים, מרוצפת שיש עם בריכת מים רחבה וממולה סטיו ("ליוואן"), עבודת שיש טהור". הוסיף לוזיה כי "מסביב לחצר עשרות חדרים עם גן ובית מרחץ תורכי. המראה מזכיר פינה מפינות אלף לילה ולילה".

חברי הקונגרס הסורי; לניאדו בשורה התחתונה(צילום: אתר רשמי, הספר "דמשק נכבשה זמנית", פרופ' ירון הראל)

יוסף לניאדו נבחר כחבר בוועד הקהילה היהודית בעיר, אבל לדברי רן במרכז עולמו של יוסף לניאדו עמדו ענייניו העסקיים במסחר ובבנקאות ועל החוג החברתי שלו נמנו בעיקר בני המשפחות הערביות המכובדות ובעלות הממון בדמשק.

ביטוי לעוצמתו הכלכלית והחברתית של לניאדו וקרבתו לבני משפחות הנכבדים בדמשק, הייתה בחירתו כחבר היהודי היחידי לפרלמנט הסורי ביוני 1919. לניאדו נבחר ברשימה שעליה נמנו בני משפחות המכובדים של דמשק.

לניאדו ראה את עצמו כמי שמייצג את העמדה הסורית המרכזית ולדברי רן "אחד הביטויים הבולטים לכך היה העובדה שהופיע בפני ועדת קינג-קריין ביולי 1919 במסגרת משלחת של עשרה נכבדים ולאומים סורים ולא במשלחת שייצגה את העדה היהודית".

ראשי הגוש הלאומי בדמשק(צילום: אתר רשמי, מתוך הספר "הערביסט", ד"ר ירון רן)

ועדת קינג-קריין הייתה ועדה אמריקנית שהגיעה לדמשק ומטרתה הייתה לבחון את רצונם של תושבי האזור והסכמתם לסדרי השלטון והמנהל שהציעו מעצמות המערב. המשלחת היהודית שנפגשה עם הוועדה, נתנה ביטוי לרצונותיה של התנועה הציונית ואנשיה הדגישו כי יש להפריד בין סוריה וארץ ישראל. לאפשר לסורים להקים את מדינתם ולציונים להגר ולהקים מוסדותיהם בארץ ישראל.

אחרי תקופה קצרה ביותר הודח המלך פייסל מכס הממלכה הערבית של סוריה וגורש על ידי הצרפתים שנכנסו לסוריה. השינוי לא פגע במעמדו של לניאדו שמכאן והלאה הצליח להוכיח יכולת תמרון מופלאה וכישורים מיוחדים של הישרדות בצמרת החברתית והפוליטית של סוריה.

בינתיים ברחובות הרובע היהודי החל לנשב הרעיון הציוני והנוער נשבה בו. תנועת נוער חלוצית החלה לפעול ובתי ספר יהודים פעלו לתקופת מה.

רן מציין כי "לניאדו לא ראה בתנועה הציונית את אפיק פעילותו. ההפך, משנדמה היה לו כי פעולותיה יכולות להשפיע לרעה על מעמדו בחברה הערבית של דמשק, הוא תקף אותה והתנער ממנה".
בשנת 1929 הותקף לניאדו בעיתון "דואר היום", שיצא בארץ ישראל כמי ש"הכריז בלי בושה ובלי חרפה בזמן פרעות אב תרפ"ט בארץ ישראל שאין לו חלק וקשר עם יהודי ארץ ישראל ושהוא ובני עדתו הם סולידריים עם הערבים ואין להם כל קשר עם הציונות".

למרות שההסתה וההתנכלויות ליהודים גברו, העביר לניאדו מסרים מרגיעים לראשי המנדט הצרפתי בסוריה ועורר בכך כעס בקהילה שלו.

התמיד לשמור על עצמו בעמדת השפעה

רן מגדיר את לניאדו "אומן ההישרדות הפוליטית והציבורית". לדבריו "הוא התמיד לשמור לאורך כל הדרך על דפוס ההתנהגות שהעמיד אותו בעמדת השפעה בחוגי הממשל המרכזי והמקומי בדמשק".

ואכן לניאדו שרד את כל התהפוכות שפקדו את דמשק גם בתקופה העות'מאנית וגם בתקופת המנדט הצרפתי ושמר על מעמדו הכלכלי והציבורי, דבר שלדברי רן "איפשר לו לתת את הטון גם בקהילה היהודית מעצם היותו צינור התקשורת שלה לממשל הצרפתי ולאליטה הסורית השולטת". הוסיף רן כי "אף הצליח לשמר מעמדו כאיש מרכזי גם במערך הכוחות הפוליטי החדש שהתגבש בסוריה באמצע שנות ה־30 של המאה ה־20".

למרות התרחקותו מהפעילות הציונית והמדיניות הברורה שנועדה לבדל את הקהילה היהודית מהתנועה הציונית, רן מצא במחקרו עדויות לקשר משמעותי של לניאדו ונציגים של התנועה הציונית.
האדם שיצר את הקשר עם לניאדו היה דווקא אליהו ששון, מי שבנעוריו היה מהקולות הבולטים שביקרו את לניאדו על שהפנה גב והתעלם מהרוח הלאומית-יהודית.

המדינאים הציונים בארץ ישראל חיפשו אפיק אל ההנהגה הסורית, הם ידעו שלניאדו הוא מקורבם והדרך המהירה ביותר להגיע אליהם, תהיה דרכו.

בדרך לגוש הלאומי

ששון החל לעבוד ב-1934 לצד משה שרתוק (שרת) במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בדיוק אז נערך בכפר שארפאת שליד ירושלים כינוס מפתיע של ראשי מפלגת "אל אסתקלאל". מדובר במפלגה פוליטית פאן-ערבית שפעלה בקרב הציבור הפלסטיני בתקופת המנדט הבריטי. בן גוריון ושרת ניהלו מגעים עם חברי המפלגה ודנו על אפשרות של מדינה יהודית שתקום תחת פדרציה ערבית.

הקשר היה מלווה בחשדות והכינוס המפתיע ליד ירושלים גרם לדאגה, אולם לאנשי הסוכנות היהודית לא היה מושג איך יצליחו להגיע למידע על שנידון באותה התכנסות. ששון שם בצד את חוסר הערכתו ללניאדו ופנה אליו בבקשת עזרה. כעבור שבוע שב אליו לניאדו עם המידע - בכנס דנו האיסתיקלאלים בעניינים ערביים פנימיים ולא עסקו בשאלת ארץ ישראל.

הוא אף הוסיף ופרט מי מבין המשתתפים נכון לדבר עם ההנהגה היהודית על היחסים היהודים-ערבים. בנוסף עדכן את ששון כי יש נכונות בקרב העסקנים הסורים והלבנונים לדון באפשרות של התיישבות יהודית ורכישת קרקעות בסוריה ולבנון.

בספטמבר 1937, עם רצח לואיס אנדריאוס, הנציב הבריטי הממונה על מחוז הגליל מטעם ממשלת המנדט, והימלטותו של אל חוסייני ללבנון, הגיע ששון למסקנה כי מעתה ירכז המופתי מאמץ בגיוס כוחות חדשים ובחידוש פעילות אלימה של הכנופיות.

מהקולות הבולטים שביקרו את לניאדו. אליהו ששון(צילום: מערכת וואלה!)

ההנהגה הגולה של המרד הערבי בארץ ישראל ישבה בדמשק ומשם כיוונה את פעולות המרד. דוד לוזיה, ידיד נעוריו של ששון, ריכז בדמשק את פעילות המודיעין של הלשכה המדינית בסוכנות היהודית והעביר לששון דוחות יומיים על פעילות הטרוריסטים, הברחות נשק, מקורותיו וייעודו.
כדי להשלים את תמונת המודיעין שסיפק לו לוזיה הבין ששון כי הוא זקוק גם למידע שיסייע למנוע בפועל חדירה של נשק ולוחמים מסוריה לארץ ישראל.

לניאדו שהיה מרושת היטב בצמרת הסורית יצר קשר עם נסיב אלבכרי. אלבכרי היה בן למשפחה מרכזית בדמשק ואיש חשוב בחוגי "הגוש הלאומי" (סיעה בפרלמנט הסורי שפעלה לכינון עצמאות סורית תוך שיתוף פעולה עם השילטון הצרפתי) וחבר פרלמנט מטעמה. לניאדו יצר איתו קשר בסוף 1937, כשזה סיים תפקידו כמושל ג'בל אל ערב ובהמתנה לתפקיד נשיא "הגוש הלאומי" בדמשק.
לאלבכרי היה זמן והוא לא התנגד להשלמת הכנסה.

הוא הסביר כי הוא לוקח תפקיד זה מתוך רצון לייצג את האינטרסים של סוריה ושל "הגוש הלאומי" שעבורם המשך המצב הקיים בארץ ישראל הוא סכנה לכלכלת סוריה ויציבותה, "ובתירוץ זה ביקש שיעבירו לו את הכספים הנדרשים למימון תוכניותיו", הסביר רן.

אלבכרי, שאחיו היה מפקד משטרת דמשק, העביר דרך לניאדו מידע שלדברי רן, "תרם להשלמת התמונה המודיעינית|. רן מציין כי דרך לניאדו הוא העביר לששון מידע מודיעיני מגורמים המקורבים לטרוריסטים. כך לדוגמא נודע למחלקה המדינית על משלוחי הנשק הצפויים להגיע דרך סעודיה לארץ ישראל. לדברי רן, אלבכרי נקב במספרים של 300 רובים ו־12 מכונות ירייה שכבר הגיעו וציין את מקום הימצאם וכן דיווח על משלוחים נוספים שבדרך.

רן הסביר כי באמצעות אחיו דאג אלבכרי להעמיד מעקב צמוד אחר פעילי טרור מרכזיים בדמשק ולמסור את נתיבי ההברחה דרך בינת ג'בל וגשר בנות יעקב וכן למסור את מספר הטרוריסטים שעברו שם. המידע המודיעיני הועבר מיידית לישראל גלילי במפקדת ההגנה בתל אביב במאמץ לסכל את ההברחות. המידע שהעביר הוצלב עם מידע ממקורות נוספים ולדברי רן איפשר לספק הערכת מצב על מצב הכנופיות והתארגנותן.

בין המסמכים הרבים עליהם עבר רן הוא מצא שלניאדו גייס באמצאות אלבכרי טרוריסט מצפת בשם מחמד שאמי, שפרש מהכנופיות. התרומה של אותו מגוייס אכזבה את ששון ואנשיו. פעילותו של לניאדו נעשתה על רקע קריסת האימפריה הכלכלית שלו בתחילת שנות ה-30. הבנק בבעלותו נסגר והוא ירד מנכסיו. ב-1936 פגעה בו מחלת עצבים קשה.

"המחקר על קהילת יהודי דמשק היה אפסי"

למרות הנסיונות של ראש ועד הקהילה, ד"ר דוד פינטו, להביא לסיום תפקידו של לניאדו כחבר הפרלמנט מטעם הקהילה היהודית, רן מציין כי נסיונותיו של פינטו נתקלו בהתנגדות נחושה של בכירי הגוש הלאומי בדמשק ששמרו לו אמונים.

למרות מחלתו והקשיים בתפקוד, ראו בו בכירי הגוש הלאומי בדמשק נאמן ושומר סוד בקשריהם עם נציגי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. "במלאו תפקיד זה ובנאמנות המוחלטת לאנשי הגוש הלאומי בהצבעות בפרלמנט הצליח לניאדו להחזיק בתפקידו כחבר פרלמנט מה שהיווה לו גם משענת כלכלית עד לשנת 1941", אמר רן.

עם מותו בשנת 1944 מת אחרון הגבירים היהודים בדמשק וסיפורו מוכר לבני הקהילה בלבד. רן אמר שראה חשיבות לחקור את סיפורו ולהעלות אותו ממצולות, וכי הוא אינו מופתע מהעדר המחקר בעניינו. "עד לאחרונה המחקר על קהילת יהודי דמשק היה אפס", אמר רן. "במשך שנים לא ידעו דבר על יהדות סוריה, אז למה שידעו מי זה לניאדו?", שאל. לדבריו רק בשנים האחרונות החל להתעורר המחקר בעקבות עבודותיו של הפרופסור ירון הראל מאוניברסיטת בר-אילן. "עכשיו הגיע זמנה של קהילת דמשק לזכות במקום הראוי לה", אמר.

  • דמשק
  • דוד בן גוריון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully