המיליארדר ובעלי "ישראל היום" שלדון אדלסון הלך לעולמו בגיל 87

איל ההימורים היהודי-אמריקני היה לאחת הדמויות המשפיעות על התקשורת והפוליטיקה בישראל. הוא היה לתורם בולט של המפלגה הרפובליקנית, ייסד את החינמון ב-2007 והיה מקורב לנתניהו. אדלסון צפוי להיקבר בישראל, רעייתו מרים ספדה: "סייע לאנשים ועיצב את גורלן של אומות"

בווידאו: הנחת אבן פינה לבניין לרפואה באוניברסיטת אריאל על שם מרים ושלדון אדלסון (מערכת וואלה! NEWS)

המיליארדר שלדון אדלסון, אחד מעשירי תבל ובעלי "ישראל היום", הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 87. למרות היותו אזרח אמריקני, הוא נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על התקשורת והפוליטיקה בישראל.

רעייתו של אדלסון, מרים, הודיעה על מותו ממחלה קשה. "עבורי - כמו עבור ילדיו, נכדיו והמון חבריו ותומכיו, עובדיו ועמיתיו - אין לו תחליף", מסרה. "הרבה נכתב על כיצד שלדון, בנם של מהגרים עניים, צמח לפסגת ההצלחה העסקית בזכות חכמה, השראה ויושרה. הוא היה סיפור הצלחה אמריקני של יזמות. כששלדון השיק מיזם חדש, העולם התבונן בציפייה". אדלסון צפוי להיקבר בישראל.

עוד בוואלה!

שוקולד ופנים באמבטיית קרח: איך רונה לי שמעון מוצאת כל כך הרבה אנרגיה?

לכתבה המלאה
אלדסון, 2018 (צילום: פלאש 90, מרים אליסטר)

אדלסון נולד בשנת 1933 בשכונת דורצ'סטר בבוסטון, למשפחה יהודית ממעמד כלכלי נמוך. הוא סיפר על ילדותו כי הוא ונערים יהודים אחרים הוכו על ידי נערים ממוצא אירי בשכונה. הוריו היו מהגרים, אביו מליטא ואמו מאנגליה, שעבדו קשה לפרנס את ארבעת ילדיהם. האב עבד כנהג מונית והאם ניהלה חנות סריגה מדירתם.

שלדון, שלושת אחיו והוריהם ישנו כולם בחדר אחד. מגיל צעיר גילה עניין ביזמות ועסקים; כשהיה בן 12 לווה מדודו 200 דולרים בהם קנה את הזכות למכור עיתונים בפינות רחוב מרכזיות. בגיל 16 לווה עשרת אלפים דולר, סכום כסף גדול באותם ימים, והקים עסק למכונות אוטומטיות לממכר ממתקים.

זיקה ראשונה לעולם העיתונות גילה במהלך לימודיו התיכוניים בבית ספר למסחר, כשהוא קיווה להפוך לכתב בבתי משפט, אך הוא גוייס לצבא במלחמת קוריאה ולא מימש את רצונו.

לאחר שהשתחרר משירות צבאי החל ליזום, יחד עם אחיו לני, עסקים שונים בהם אריזת מוצרי טואלטיקה ומכירתם לבתי מלון ושיווק תרסיס, שמסייע בהפשרת הקרח שמצטבר על שמשות המכונית. יוזמות עסקיות נוספות שלו היו מכירת שטחי פרסום בתחום המסחר בפיננסים וייעוץ לחברות שחיפשו מקורות מימון. הוא הרוויח כסף, הפסיד אותו, שוב הרוויח וחוזר חלילה, עד שהדפוס הזה נפסק עם בוא ההצלחה המשמעותית שלו.

גדל בבית עני וגילה עניין בעסקים כבר מגיל 16. אדלסון במהלך טקס בבית הלבן (צילום: רויטרס)

הוא ושותפיו זיהו את התחום המתפתח של המחשבים האישיים והקימו חברה בשם "קומדקס" שהפיקה תערוכה גדולה בתחום המחשבים. התערוכה הראשונה היתה בלאס וגאס, העיר ממנה המריא להצלחה הכלכלית הגדולה בשנים שיבואו. קומדקס הפכה למובילה בתחומה וערכה תערוכות וכנסים ברחבי העולם.

בכתבה על אדלסון שפורסמה בעבר בכתב העת הניו יורקר צוטט ג'ייסון צ'ודנובסקי, מי שהיה נשיא ומנהל הכספים בחברה, כי "לאדלסון היה לא רק תיאבון עצום לסיכון אלא גם אינסטינקטים של לוחם רחוב - מה שהעניק לו יתרון על רבים מבני גילו המשכילים יותר. הוא לא נרתע מקרבות משפטיים. מאז שהיה איש עסקים צעיר, עמדתו של שלדון הייתה: 'לבזבז מיליונים על הגנה ולעולם לא להתפשר'", אמר צ'ודנובסקי. עוד אמר כי "אדלסון חשב בגדול. הוא היה דורש ממנהליו - 'למה לשרוט כמו תרנגולת כשאתה יכול לשאוג כמו אריה?'".

כמנהל אדלסון הכיר כל פרט בחברה שלו ובניו יורקר נטען כי "לא היה בוס לבעלי לב חלש". בכתבה מסופר כי פעם אחת, כשמזכירה טעתה במכתב שהקלידה, אדלסון התיישב והראה לה איך צריך לעשות זאת - והקליד תשעים מילים לדקה. מנהל אחר בחברת הכנסים, דייב קמינר, צוטט באותה כתבה כי "היו אנשים שחששו ממנו. הם פשוט היו רועדים כששלדון עבר לידם".

אדלסון זיהה את הפוטנציאל הגלום בלאס וגאס והחליט להרחיב את תחום הכנסים. לשם כך רכש את מלון סאנדס (SANDS) ב-128 מיליון דולר והקים את חברת "לאס וגאס סאנדס". ליד המלון הקים מרכז כנסים גדול שהפך למרות הספקות, למרכז מבוקש שהניב רווחים נאים. בראשית שנת 1995 ובעידודם של שותפיו, נמכרה חברת קומדקס ב-810 מיליון דולר. אדלסון יצא מהעסקה עם כ-510 מיליון דולר.

הוא ושותפיו זיהו את התחום המתפתח של המחשבים האישיים. שלדון אדלסון, דצמבר 2009 (צילום: ראובן קסטרו)

קבלת פנים לחתונה - במשכן הכנסת

ארבע שנים קודם לכן נישא אדלסון לרופאה ישראלית, ד"ר מרים פרבשטיין-אוקסהורן שתחום המומחיות שלה הוא טיפול בהתמכרויות לסמים. לבני הזוג נולדו שני בנים- אדם (24) ומתן (22). מספר שנים קודם לכן היא היגרה מישראל לארצות הברית עם שתי בנותיה לאחר שהתגרשה.

נישואיו הראשונים של אדלסון הסתיימו ב-1988 כשהוא התגרש מאשתו הראשונה, סנדרה. לזוג היו שלושה ילדים מאומצים. שניים מהם סבלו מבעיות של התמכרות לסמים ובשנת 2005 בנם מיטשל מת ממנת יתר. עם הבן גארי הקשר התרופף וניתק כמעט לגמרי. במהלך שנות ה-80 סייע אדלסון בהקמת מרכזים לטיפול בהתמכרות לסמים.

את טקס קבלת הפנים לרגל חתונתם ערכו בני הזוג אדלסון בתחילת חודש יוני 1991 באולם שאגאל, אולם קבלות הפנים בכנסת. זה היה ארוע יוצא דופן במשכן הכנסת, בו לא נערכו מעולם חתונות. הארוע עורר סערה זוטא; חברי הכנסת יוסי שריד וצ'רלי ביטון יצאו נגד השימוש בכנסת כאולם חתונות. יו"ר הכנסת דב שילנסקי הסביר שאישר את הארוע נוכח בקשתו של סגן שר החוץ בנימין נתניהו. נתניהו, סגנו של דוד לוי, אמר כי האירוע הוצג לו כהוקרה ציבורית לקבוצה של תורמים לישראל.

במהלך השנים אדלסון אכן הפך לאחד הנדבנים הגדולים בעולם היהודי. התרומה המוכרת ביותר שלו היא לפרויקט "תגלית" במסגרתו מגיעים צעירים יהודים לסיורי מורשת בישראל. מאות אלפים כבר השתתפו בפרויקט שאדלסון העביר לו על פי פרסומים יותר מ-400 מיליון דולר עד היום.

"לא בוס לחלשי לב". שלדון אדלסון בקזינו שבבעלותו במקאו (צילום: AP)

מסופר כי במהלך ירח הדבש שבני הזוג אדלסון בוונציה ניצת הרעיון להפוך את מלון סאנדס למגה מלון, שבו ישוחזרו אתרים מפורסמים מהעיר האיטלקית שעל המים. כמו בהשקעה הקודמת בלאס וגאס, גם הפעם הספקנים פקפקו בצעדיו של אדלסון. שנתיים וחצי אחרי שהמלון הישן נהרס הסתיימו העבודות על מרכז הנופש וההימורים הענק שבנייתו עלתה כ-1.5 מיליארד דולר.

במגה מלון נבנו כ-8,000 חדרים וסוויטות, מסעדות רבות, שני מוזיאונים וכמובן קזינו מפואר. אדלסון דקדק בכל פרט. מסופר כי הורה לרוקן את המים מהתעלות המדמות את תעלות ונציה ולצבוע את אותן מחדש, משום שהגוון הכחול לא הניח את דעתו.

עד מהרה המלון הפך להצלחה מסחררת שהניבה לו רווחים אדירים. הצלחה זו שוכפלה למתחם ענק של מלונאות וקזינו בחצי האי מקאו. הנוסחה המנצחת של שחזור האתרים המפורסמים מוונציה יושמה גם שם. מדובר בחצי אי קטן, בריבונות סינית אך בעל אוטונומיה כלכלית. זה המקום היחיד בסין שבו מותר להמר.

מרים ושלדון אדלסון בהשבעת הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון ב-2017 (צילום: רויטרס)

מתחם ההימורים הענק במקאו הפך גם הוא במהרה להצלחה כלכלית ומתחם נוסף הוקם בסינגפור.
אדלסון הפך לאחד מהאנשים העשירים בעולם. לצד עוצמתו הכלכלית החל המיליארדר להשפיע על הפוליטיקה האמריקנית.

ככל שהתעשר דעותיו השמרניות התחזקו ובעיקר ביקש להפחית מסים ורגולוציה, לכן התקרב למפלגה הרפובליקנית. הדבר בא לידי ביטוי בתרומות גבוהות למועמדי המפלגה לנשיאות, מאז ראשית שנות האלפיים. בבחירות לנשיאות ב-2016 תרם לדונאלד טראמפ 20.5 מיליון דולר ובכך הפך לתורם הגדול ביותר לקמפיין הנשיאותי שלו. לטקס השבעתו של טראמפ לנשיאות תרם חמישה מיליון דולר.

לקראת בחירות הביניים לקונגרס האמריקני בשנה שעברה, דווח כי בני הזוג אדלסון תרמו 55 מיליון דולר לקבוצות וארגונים שפעלו לשמירה על הרוב הרפובליקאי בשני בתי הקונגרס.

באותה מידה שרצה להשפיע על הפוליטיקה האמריקנית מטרתו הייתה גם לחזק את המדיניות הפרו-ישראלית של הממשל. לא אחת הביע את דעותיו הימניות והביע התנגדות לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. "לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ"ך", אמר פעם. עוד אמר שאין דבר כזה עם פלסטיני ושזה "הומצא כדי להשמיד את ישראל".

בזכות קרבתו לטראמפ נאמר כי הייתה לו יד בהחלטה של הנשיא טראמפ להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, ובשלב מאוחר יותר בקיצוץ בסיוע לפלסטינים.

מרים ושלדון אדלסון עם בנימין ושרה נתניהו (צילום: אתר רשמי, חיים צח / לע"מ)

בישראל מדיניות התרומות לפוליטיקאים קשוחה יותר מאשר בארצות הברית ועיקר השפעתו של אדלסון על הפוליטיקה הישראלית ועל השיח הציבורי בה נעשתה באמצעות העיתון שהקים, "ישראל היום".

הוא נכנס לשוק העיתונות המודפסת בישראל כשזו כבר היתה בתהליך דעיכה, אבל הדבר לא הרתיע אותו. אחרי שותפות קצרה ולא מוצלחת בעיתון בשם "ישראלי", החל להוציא בסוף שנת 2007 את "ישראל היום".

כמו לגבי "ישראלי", החליט שגם עיתון זה יחולק ללא תשלום. מדובר בעיתון בעל קו ימני שמתחילת דרכו מגלה תמיכה ברורה בבנימין נתניהו, ראשית כשהיה באופוזיציה ומאז 2009 כששב לראשות הממשלה. העיתון גרם לטלטלה בתחום התקשורת בישראל ובעיקר בעולם העיתונות המודפסת.

מתחילת הדרך התעורר ויכוח עז סביב מעורבתו של אדלסון בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. "האם העולם שייך לשלדון אדלסון?'", שאל בעבר תום פרידמן, בעל טור המוביל בניו יורק טיימס. "אין אף תורם מיליארדר שהוא בעל השפעה רבה יותר משלדון", כתב פרידמן. "תהיה אשר תהיה האג'נדה שלו, מאוד מדאיג שאדם אחד, בעל נכונות ויכולות לחלק סכומי עתק, מסוגל כעת להטות במקביל את הפוליטיקה הישראלית והאמריקנית לכיוון שהוא רוצה".

אדלסון ורעייתו עם נוער תגלית בנתב"ג, דצמבר 2009 (צילום: ראובן קסטרו)

סערת "ישראל היום"

מבקריו של העיתון כינו אותו "ביביתון", אולם העיתון החינמי החל לכרסם בכוחו של ידיעות אחרונות ולפגוע קשות בהכנסותיו. תפוצת העיתון החדש החלה לגדול והתוכניות להתחיל להוציא עיתון בסוף שבוע איימה על בעלי ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס.

חודש לאחר שהקים את העיתון, אמר אדלסון בארוע חנוכת הקזינו במקאו כי "מוזס ונמרודי שולטים במדינה. הם שולטים בחדשות, ולכן הציבור לא מקבל חדשות הוגנות. אני הקמתי עיתון כי אני רוצה בישראל עיתונות הוגנת, וזה מה שיהיה".

מעמדו של העיתון הצעיר של אדלסון היה כה משמעותי שבכנסת החלו לחוקק את "חוק ישראל היום", שמטרתו היתה כי יגבה סכום כסף מינימלי מארבעת העיתונים היומיים הנפוצים בישראל. הסערה וההתנגדות העזה להצעת החוק היתה גורם מרכזי להחלטתו של נתניהו באותם ימים, סוף שנת 2014, להקדים את הבחירות.

מאחורי הקלעים ניהלו נתניהו ומוזס מערכת פגישות שמוכרת היום כתיק 2000, במסגרתו חשודים השניים בניסיון לתאם את צעדים שיטיבו עם שניהם - נתניהו ירוויח סיקור אוהד בידיעות אחרונות ומוזס יקבל הבטחה כי ישראל היום לא יצא בימי שישי. אין כל עדות כי אדלסון ידע או הסמיך את נתניהו לדון בנושא. בכל מקרה השניים לא הצליחו לגבש עיסקה שתהיה מקובלת על שניהם והרעיונות שהעלו לא התממשו. כלל לא ברור אם נתניהו פנה לאדלסון עם אותם רעיונות, ואפשר להניח שאדלסון לא היה ממהר להתקפל ולמלא את בקשת ראש הממשלה.

מעמדו וכוחו של אדלסון היו כה חזקים וכך גם תפיסת עולמו הימנית-שמרנית. ההיצמדות שלו לעקרונות בהם האמין ולמיזמים שהקים, בניגוד לדעת אחרים, הוכיחו את עצמם בהצלחותיו הכלכליות העצומות בשלושים השנים האחרונות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully