אובססיביים, פתטיים, ישראלים כל-כך

הם נמצאים בכל מקום, בכל אתר, בכל האתר. בעיקר אצלנו. הם פושטים כמו נגיף, אולי בעצם, כמו מגיפה. הם לא מבחינים בין שחור ללבן, בין גבוה לנמוך, בין שמים לארץ, בין שמאל לימין. יש להם מאפיינים אישיותיים אובססיביים והם טורחים להפגין אותם בכל יום, כל היום, בכל מקום, בכל אתר, בעיקר אצלנו. הם מעטים, הם רבים כחול אשר על שפת הים, אולי בכלל – הם אדם אחד.

הם לא בוחלים בשום נושא, בשום עיתוי, בשום מאמר ובשום כותב. שיטת הפעולה שלהם ילדותית, אבל עקבית, בנאלית אבל מטרידה, ראויה להערכה בגין ההתמדה, אבל גם לנזיפה על הנדנוד. הם משעשעים, שנונים, עילגים, מעצבנים, מדכאים, משעממים, יפים ומכוערים כמעט באותה המידה. הם נאמנים, אבל באופן פנאטי, הם מאמינים, אבל חילונים גמורים, אין להם אלוהים, אבל יש להם תחליף בדמות אדם, עגל זהב כרסתן ויבבני, צעקני ומתלהם. במידה רבה, פניו הם פניהם, פניהם הם פנינו, פנינו הם פניה של המדינה. סיבה טובה לבכות. סיבה גרועה לצחוק.

פרשנים טוענים שהם מונעים מכוח הייאוש, אובדן הדרך, הקבס, המיאוס, שאט הנפש, האכזבה מזה, הבחילה שהאחר מעורר. אחרים מכנים אותם 'גזענים', 'פשיסטים ישראליים', 'צרי מוחין', 'צרי אופקים', 'מתנשאים', 'מנותקים', 'שונאי חינם', 'ילדותיים'. בעיקר, ילדותיים.

הם לא מתרשמים מהגנאי, מהביקורת, מהבוז שרוחשים להם, מהאיבה שפורצת מגרונם של אנשים בכל פעם ששמם מוזכר. להפך: איבה מדרבנת אותם, טינה ממריצה אותם, שנאה היא הדלק שמניע את בוכנת המנגנון היעיל והמבהיל שהם מפעילים כנגד כל מי שאינו 'אחד משלהם', כנגד כל מי שעדיין 'לא ראה את האור'. מדובר במוטיב חוזר במעשיהם ובדבריהם – תחושת ההתגלות, מציאתו החד-פעמית של אותו 'אור', אותה אלומה צהובה שסופה לגרש את החושך הגדול, אולי לסנוור, אולי לכלות את כולנו באש תבערה גדול. על כל פנים, חלקם אמצו מאפיינים התנהגותיים משיחיים. על כל המשתמע מכך.

יש להם תשובה אחת, אבסולוטית, לכל שאלה. בכל דיון הם יעלו את השם ההוא, כמענה, כפתרון, כאמת שצמחה – אם לא מארץ, לפחות מלב; ואם לא מלב – לפחות ממוחו של ציניקן מרושע. בכל ויכוח, בכל נושא, בכל מקום, בכל אתר, בכל האתר, בעיקר אצלנו, יחזרו להשתמש באותו טיעון, ינסחו את הקלישאה הנבולה שלהם באלף ואחת דרכים, בטוחים, משוכנעים, משוכנעים. מדובר באנשים בעלי שכנוע פנימי עמוק. מנותקים טוטאלית. כוחניים. בריוניים. כמו מנהיגם.

בתגובה למאמר על יחסי בריטני ספירס וג'סטין טימברלייק הם ילהגו כמנצחים – "אל תהיי עצובה בריטני, יש לי פתרון בשבילך". בתגובה לידיעה על שיבוט היצור האנושי הראשון הם יקלידו ככובשים – "עזבו אתכם מקשקושים על גורל האדם, יש רק דבר אחד חשוב באמת". בתגובה לכתבה בנושא חזרתו של דורון שפר למשחק כדורסל הם יזנקו כמוצאים – "גם אני גיליתי את האור, אני יודע מה עליי לעשות". בתגובה לכותרת בעניין השחיתות בליכוד, הקמפיין של עלה ירוק, מצעה המדיני של 'ישראל בעלייה', סיכוייה של תנועת המרכז, וכן הלאה וכו' וכו' – הם יעמדו על רגליהם האחוריות וינבחו את הנהמה היחידה שאולפו לגרגר: "אני מצביע שינוי".

הם לא זקוקים להקשר, לא להנמקה, לא למגע עם המציאות, לא לחיבור אל הכאן והעכשיו – הם מצביעים 'שינוי' ושכולם ילכו להזדיין. וגם אם מדובר בשני פעילים בשכר ממטה הבחירות, קשה להתעלם מהעובדה שמצביעי שינוי הפכו בחודש האחרון לצרה הכי צרורה של התקשורת האינטרנטית, לעלוקה הכי קשה להסרה, לניג'וס הכי גדול. וגם, בעצם, בעיקר – לדמויות הכי פתטיות. הכי ישראליות שניתן להעלות על הדעת.