פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היה היה: 50 שנה למהפך בגרמניה

      גולדה מאיר עם קנצלר גרמניה וילי ברנדט בישראל, 1973 (יח"צ , אתר ארכיון המדינה)
      גולדה מאיר עם וילי ברנדט בישראל, 1973 (צילום: אתר ארכיון המדינה)

      מפלגת השלטון הטבעית, בכל מדינה מערבית, היא השמרנית. ודאי כל עוד הדברים מתנהלים כסידרם. ודאי כך סבורים השמרנים - אבל גם במבחן ההיסטוריה - בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה שלטו הגוליסטים בצרפת, השמרנים בבריטניה, הנוצרים דמוקרטים באיטליה - והנוצרים דמוקרטים בגרמניה. אדנואר, אחרי הכל, וארהרד אחריו היו המשקמים הגדולים, האחראים לנס הגרמני, לשיקומה של גרמניה המערבית - והחזרתה ללב משפחת העמים. לברית נאט"ו. לאיחוד האירופי.

      אבל שינויים מגיעים. גם לאמיתות פוליטיות הנחשבות חקוקות בסלע. והיום לפני 50 שנה היה וילי ברנדט לקנצלר של גרמניה המערבית. הוא לא אנונימי קודם לכן, כמובן: סוציאל דמוקרט שחי במחתרת בנורבגיה בזמן מלחמת העולם השנייה, לוחם בנאצים עוד משנות העשרים, ראש עיריית ברלין בזמן בניית חומת ברלין - ברנדט היה אחד הפוליטיקאים המוכרים, והאהודים במדינה.

      וכשהגיע לשלטון זה לא היה כדי להשאיר את הדברים במסלולם הבורגני, המקובע. הוא בא לשנות - והוא שינה. הוא החל במדיניות האוסט - פוליטיק - כלומר מדינויות המזרח. שיפור היחסים עם הגוש הסובייטי בכלל - וגרמניה המזרחית בפרט. צריך להבין - זו היתה מהפיכה מוחלטת. שבירת הדוקטרינה ששלטה עד אז ביחסי החוץ של גרמניה המערבית, לפיה אין להכיר בגרמניה המזרחית - או במדינות המכירות בגרמניה המזרחית.

      ברנדט מנתץ את אבן היסוד הזו של המדיניות הגרמנית. שנה בלבד אחרי כניסתו לתפקיד הוא מכיר בגבולות של סיום מלחמת העולם השנייה - בקו אודר נייסה. הוא לא רק מכיר בו דה פקטו, שהרי זה הגבול שבו נמצא הצבא האדום - הוא מכיר בו כגבול חוקי. קנצלר גרמניה מכיר בכך שפולין, עקב מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה היא השליטה, על פי החוק, של פומרניה - פרוסיה המזרחית. לב בית הוהנצולרן. שאחוזת ביסמרק, גדול מדינאי גרמניה היא שטח פולני - על פי חוק. בעיני גרמנים רבים זו היתה בגידה.

      בביקור בפולין גם יעשה את המחווה הכה זכורה, שאף מונצחת בפסל הניצב במקום שבו נעשתה - הוא כרע ברך, באופן ספונטני, לאחר שהניח זר בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. הוא כונן יחסים רשמיים עם מזרח גרמניה - וזכה על מדיניות ההפשרה שלו בפרס נובל לשלום.

      (אגב, מדיניות זו החרידה את צרפת, שביטלה עקב כך את הוטו על כניסת בריטניה לשוק המשותף - היא רצתה איזון לגרמניה מחשש שזו תתקרב מדי למזרח. כשמסתכלים על אירועי הברקסיט כיום זה מעט אירוני.)

      הויכוח ההיסטורי נמשך - האם מדיניותו של ברנדט האריכה או קיצרה את המלחמה הקרה, ואי אפשר לקבוע מסמרות בנושא.

      הוא גם היה הקנצלר הראשון המבקר בישראל, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שבין שאר תוצאותיה עוצרת בבת אחת את תקופת השגשוג הארוכה של אירופה המערבית - ובראשה גרמניה - שלאחר מלחמת העולם השנייה עקב חרם הנפט.

      ואז הוא התפטר. מדוע? שתי סיבות. הסיבה הטובה היא שהתגלה שמזכירו האישי, גינתר גיום, היה מרגל לטובת גרמניה המזרחית. (זו אחת הפרשות המרתקות בתולדות המלחמה הקרה - גיום נשלח כמרגל ממזרח גרמניה להסתנן למערכות השלטון במערב גרמניה, עשה זאת בהצלחה אדירה, היה איש סודו של ברנדט וכשנחשף נפילתו של ברנדט היתה בלתי נמנעת.

      לכאורה הצלחה אדירה של השטאזי ושל המרגל ללא פנים, מרקוס וולף האגדי? להפך. נפילת ברנדט היתה אסון אסטרטגי מבחינת גרמניה המזרחית...) אבל היתה סיבה נוספת - הוא גם מיצה את התפקיד. לא נשארו לו פסגות לשאוף אליהן, רק פוליטיקה יום יומית. הלמוט שמידט החליף אותו, הוא נשאר זקן המפלגה, אחד המנהיגים המכובדים בעולם. הוא נשאר חבר הבונדסטאג - וכך, בשנת 1990, פתח זקו חברי הבית, הלמוט שמידט, את הישיבה החגיגית לרגל איחודה של גרמניה. שלושים שנה כמעט אחרי חלוקת ברלין בידי חומה, מי שהיה ראש העיר אז ראה את ארצו מתאחדת שוב. המעגל נסגר.