היום לפני 60 שנה הם נפגשו במלון בכוויית, 20 צעירים, נציגים, בעיקר בעיני עצמם, של העם הפלסטיני. בראשם עמדו חמישה, שנודעו בכינוייהם - אבו עמאר, אבו ג'יהאד, אבו איאד, אבו אל סעיד ואבו לוטוף. הראשון ברשימה, יאסר ערפאת, נבחר ליו"ר הארגון שזה עתה קם.
הארגון לשחרור פלסטין - ראשי התיבות בערבית יוצרים את המילה חת"פ, אך יש לכך משמעות שלילית בשפה הערבית, וכך הפכו אותן ל-פת"ח.
לכאורה, התשובה לשאלה מדוע קם הארגון ברורה. לשחרר, לתפיסתם, את המולדת הכבושה ממדינת ישראל שקמה 11 שנה קודם לכן, ניצחה במלחמת העצמאות, ניצחה במבצע סיני, ולמרות כל המאמצים קלטה עלייה, בנתה ערים, יישבה את הארץ, בעוד הפלסטינים נמקים במחנות הפליטים בעזה, למשל.
ואולם, זה רק חלק מההסבר. החלק החשוב יותר הוא שהפלסטינים הבינו ויבינו שוב ושוב במהלך השנים שאין להם על מי להסתמך. שאחיהם הערבים, כביכול, אלה שלכאורה באו לעזרתם במלחמת העצמאות, לא באמת השקיעו משאבים במלחמה, לא ראו בה מלחמה שלהם. הם, הפלסטינים, יקבלו תמיד התייחסות בתחום המלל. הם יהיה אחים, ינפנפו בסבל שלהם לעיני העולם, אבל לא מכאן תבוא ישועתם. הם חייבים להסתמך על עצמם.
היו להם כמה אופציות לשחרור פלסטין. הרי לא מכבר מהטמה גנדי השיג עצמאות להודו בשימוש במאבק לא אלים, אבל יש לומר את האמת - גנדי היה החריג. בשאר העולם המאבק לעצמאות נגד הכובש, ואחרי סילוק הכובש לעתים בין הקבוצות השונות על השליטה באותה מדינה, היה אלים, כולל בארץ ישראל. ועל כן הבחירה הייתה במאבק אלים.
לכאורה, היינו מצפים שמיד יסתערו צעירים פלסטינים על ישראל בפעולות גרילה וטרור. זה לא קרה. הפעולה הראשונה הייתה רק בשנת 1965, ניסיון חבלה במוביל הארצי. ושנתיים אחר כך נפלה עוד מהלומה על הפלסטינים - ועל מצרים, סוריה וירדן. מלחמת ששת הימים, שהביאה תחת שלטון ישראל את כל ארץ ישראל המערבית, הגולן, סיני ועזה. פתח - כעת כבר החלק המרכזי מארגון הגג של התנועות הפלסטינית אש"ף - המשיך במאבק, שהיה לשורה של פיגועי טרור נגד מטרות ישראליות ויהודיות.
הבולטים שבהם, כמו רצח הספורטאים במינכן, לא בוצעו בידי פתח דווקא, אבל מנהיגו יאסר ערפאת היה לפנים של המאבק הפלסטיני, של העם הפלסטיני שאכן קיבל תשומת לב בינלאומית ובהדרגה גם הכרה בינלאומית. בהסכם אוסלו הפכה ישראל מדיניות רבת שנים שראתה באש"ף ארגון טרור, והכירה בו כנציג של העם הפלסטיני - הכרה אגב הנמצאת בתוקף גם כעת.
ערפאת הלך לעולמו. גם חבריו לדרך, מייסדי הארגון, כשאחד מהם חוסל בידי ישראל. יש הסכם שלום רשמי בין ישראל לרשות הפלסטינית, אך לומר שהוא מקרטע תהיה המעטה גדולה.
התנועה הלאומית הפלסטינית, שפתח במידה רבה היה בראשה במשך שנים, הצליחה בחלק ממטרותיה. שכנוע העולם שיש עם פלסטיני, שיש לו זכויות ושמגיעה לו מדינה. ועדיין, עד כה הם נכשלו.
אם נשווה למשל את הכינוס בכוויית לכינוס בבאזל של הקונגרס הציוני הראשון, 60 שנה אחרי כינוס הקונגרס בבאזל כבר קמה מדינת ישראל, ששרדה מלחמה על קיומה, תקופת צנע קשה, קלטה עולים כמספר האוכלוסייה הקולטת וביצעה פרויקטים לאומיים. היא הייתה, כבר אז, סיפור הצלחה.
60 שנה אחרי הקמת פתח בכוויית, רשימת ההישגים הפלסטינית דלה מאוד. בין השאר, ואולי בראש ובראשונה, בגלל מעשיהם ומחדליהם.