עבור הכורדים בצפון סוריה, הנסיגה האמריקנית מהאזור שהובילה לפתיחת המבצע הטורקי מהדהדת את האכזבה מהעבר מבעלות הברית במערב, שעליהן נשענו תקוותיהם למדינה עצמאית. המיליציות בראשות הכורדים היו שותפותיה של וושינגטון במאבק בארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש), במשך כמעט ארבע שנים.
טורקיה שואפת לבסס את שליטתה באזור שלאורך הגבול המשותף, מרחב העובר גם דרך השטח הכורדי האוטונומי, שנוצר במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. לכל אורך המאה האחרונה, הכורדים התקרבו להקמת מדינה או מחוזות אוטונומיים - אך החלומות הללו ירדו לטמיון לאחר שמעצמות העולם נטשו את המאבק שלהם. פתגם כורדי ישן משקף את ההיסטוריה המאכזבת שלהם: "אין לנו חברים מלבד ההרים".
הכורדים הם קבוצה אתנית הכוללת יותר מ-30 מיליון בני אדם המתרכזים בארבע מדינות שונות: עשרה מיליון בטורקיה, שישה מיליון באיראן, שלושה וחצי מיליון בעיראק ומעט יותר משני מיליון בסוריה. הם דוברים שפה הודו-אירופית הקרובה לפרסית ורובם המוחלט הם מוסלמים סונים.
האזור הכורדי מתפרס על פני כ-191 אלף קילומטרים רבועים, מדרום-מזרח טורקיה עד לצפון-מערב איראן, וכשליש משטחה של סוריה. האוכלוסייה בו מפולגת לא רק על ידי ארבעת הממשלים השונים, אלא גם על פי חלוקות שבטיות, פוליטיות ואחרות. המעצמות האזוריות ניסו לנצל את הפילוג הזה לא פעם במטרה לתמרן את האוכלוסיה ולשסע אותה בעצמה.
לפני כמאה שנה, עם התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, הובטחה לכורדים מדינה במסגרת הסכם סוור שנחתם ב-1920, אך ההחלטה לא מומשה מעולם ומאז נמשכו כמעט ללא הפסקה המרידות של המיעוט הכורדי באיראן, עיראק וטורקיה. הכורדים הצליחו להקים רפובליקה עצמאית קצרת ימין בצפון איראן, בתמיכת ברית המועצות, אולם זו קרסה בתוך זמן קצר.
זו אינה הפעם הראשונה בה תולה המיעוט האתני את תקוותיו בוושינגטון ושני אירועים חקוקים במיוחד בזכרון הכורדי כבגידות מצד בעלת בריתו במערב. בשנת 1972 סייעה ארצות הברית לחמש כוח כורדי עיראקי שנאבק נגד המשטר של סדאם חוסיין. היא עשתה זאת בשם איראן, שהונהגה אז השאה הפרו-אמריקני מוחמד רזה פהלווי, שקיווה להפעיל לחץ על בגדאד ולפתור סכסוך מתמשך בגבול.
שלוש שנים מאוחר יותר, כשחתם השאה על הסכם גבולות עם המשטר העיראקי, הוא עצר את משלוחי הנשק. המנהיג הכורדי מוחמד ברזאני פנה לשר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר וביקש תמיכה, אך הסיוע האמריקני נעצר והמשטר בעיראק דיכא את המרד.
בני המיעוט הכורדי בעיראק מרדו שוב ב-1980 וזכו לגיבוי מצד איראני, במהלך מלחמת עיראק-איראן. סדאם הורה לצבאו לערוך מבצע אכזרי עם מדיניות "אדמה חרוכה" נגד המורדים, שכלל שימוש בנשק כימי ועקירה כפויה של כמאה אלף כורדים למדבר בדרום המדינה.
האירוע השני התרחש ב-1991 לאחר שארצות ברית הובילה את נסיגה של עיראק מכווית במהלך מלחמת המפרץ. נשיא ארצות הברית דאז ג'רג' בוש האב קרא לאזרחי עיראק להתקומם נגד סדאם. הכורדים בצפון המדינה וקבוצות של מוסלמים שיעים בדרום מרדו ושליט עיראק הגיב בכוחניות. ארצות הברית מצידה לא סייעה למורדים.
עם זאת ארצות הברית שמרה על אזור שבו נאסרה הטיסה בצפון עיראק מה שהבטיח לכורדים מידה מסוימת של אוטונומיה. לאחר נפילת שלטונו של סאדאם חוסיין ב-2003, וושינגטון דאגה כי החוקה החדשה במדינה תכיר בשטח האוטונומי, אך לא ניתן שטח עבור מדינה עצמאית למיעוט האתני.
הכורדים בסוריה קיוו לאוטונומיה מלאה בפינה הצפון מזרחית של המדינה, בה מרוכזת מרבית האוכלוסיה בעקבות הניצחון על דאעש. אך דמשק לא התירה זאת וטורקיה מתנגדת לכך נחרצות. מידת האוטונומיה בשטח העצמאי של המיעוט היא גדולה. השפה הכורדית נלמדת בבתי הספר וכוח משטרתי מקומי נמצא בהקמה ואיתו מועצה מקומית שתנהל את חיי היומיום.
ארצות הברית מצאה בכורדים שותפים מועילים למלחמה בדאעש אך הקשר ביניהם הובילה לחיכוכים עם בעלת הברית מנאט"ו, טורקיה. אנקרה רואה במיליציה הכורדית בסוריה קבוצת טרור בגלל הקשר שלה להתקוממויות של הכורדים בטורקיה.