הפגישה שלא הייתה בין טראמפ לרוחאני רק חיזקה את איראן מול ארה"ב

נכון לעכשיו עדיין לא ברור מה קרה, ואולי לעולם לא נדע וזו תהיה עוד מלחמת גרסאות, אחת מני רבות בהיסטוריה של הדיפלומטיה והמדיניות. לא ברור אם נשיא צרפת עמנאול מקרון התלהב מדי, לא הבין נכון את נשיא איראן חסן רוחאני, או שהוא דווקא הבין נכון, אבל ברגע האחרון קיבל האחרון רגליים קרות או הוראה מטהראן וכך לא התקיימה השיחה בין נשיא איראן לנשיא ארצות הברית.

החשוב באירוע הזה, שעל אף שלא התקיים הוא עדיין אירוע, אינו הסירוב האיראני, המשפיל כשלעצמו, לשוחח עם טראמפ. החשוב הוא טראמפ, ומדיניותו מול איראן ובכלל.

אין מחלוקת על כך שטראמפ רצה מאוד פגישה עם רוחאני בזמן הפגישה השנתית של עצרת האו"ם בניו יורק. הוא מאמין גדול ביכולתו להקסים, או לפחות לשכנע את האדם שמולו במפגש אחד על אחד. לא רק כי הוא נשיא ארצות הברית, העומד בראש המעצמה הגדולה ביותר בעולם, אלא כי הוא דונלד טראמפ, יזם, איל הון, אדם ששמו מתנוסס על שורת ספרים המלמדים כיצד לעשות עסקאות. הוא בטוח לגמרי שהוא אלוף העולם בתפירת עסקה לטובת שני הצדדים, כלומר בעיקר לטובתו, או ארצות הברית כעת, והוא יצליח מול כל אדם. כולל קים ג'ון און או רוחאני.

האסטרטגיה היא הפעלת לחץ מרבי על היריב. סנקציות במקרה האיראני, תעריפים ומכסים במקרה הסיני, וכשהצד השני יישבר זה הזמן להיכנס לחדר ולהציע את הדיל.

עד כה זה לא בדיוק עובד. קוריאה הצפונית לא התפרקה מנשקה הגרעיני והבוקר אף ערכה עוד ניסוי טילים, אבל מצד שני היא לא עשתה ניסויים גרעיניים. לא הצלחה, אולי לא כישלון, אך ודאי שהציפיות, כולל של טראמפ עצמו, מהפסגות העם קים היו ליותר מכך.

היו לטראמפ הצלחות גדולות יותר בשיטה הזו, כולל ביטול הסכמים קיימים ועריכתם מחדש לטובת ארצות הברית מול מדינות כמו מקסיקו, ואף קנדה - הסכם נפט"א. סביר להניח שכך יקרה מול בריטניה, בהסכם הסחר העתידי של ארצות הברית מול בעלת בריתה הוותיקה, אבל המוחלשת והמבודדת אחרי הברקזיט. טראמפ איננו אדם סנטימנטלי.

בנושא האיראני, טראמפ הוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין. הוא הטיל על איראן סנקציות כבדות, עליה ישירות ועל מי שיסחור עמה. הוא איים עליה באמירה המפורסמת והשחוקה שכל האופציות על השולחן. ההמשך הטבעי, מבחינת טראמפ, היה שאיראן הלחוצה, הנתונה לסנקציות, שכלכלתה בקשיים תרכין את ראשה ותגיע לשולחן המשא ומתן. זה לא קרה.

בשולי עצרת האו"ם ניתן לארגן מפגש. מסוג המפגשים הדרמטיים שטראמפ אוהב - מפגשים שיכולים להניב תוצאות מדיניות, או לפחות להתניע מהלך מדיני שבין השאר גם יסיח את הדעת משלל צרותיו הפנימיות של הנשיא, שהליך הדחה החל נגדו ודעת הקהל נוטה נגדו ככל שמתפרסמים דברים נוספים עליו ועל בכירי ממשלו.

מי שנטל לעצמו את תפקיד המתווך הוא מקרון. לצרפת יש יחסים ארוכי שנים וטובים עם העולם האסלאמי והיא מעוניינת בשימור הסכם הגרעין, כשמקרון שהוא אולי המנהיג האירופי הבכיר המקורב ביותר לטראמפ פרט לג'ונסון.

וכך אורגנה שיחת טלפון בין רוחאני לבין טראמפ, כשטראמפ מיובש על הקו ורוחאני לא מרים את השפופרת. "מה שמטריד לא פחות מזה שרוחאני ייבש את טראמפ, זה שמקרון וטראמפ באמת חשבו שיש סיכוי לשיחה בין רוחאני לטראמפ בשלב הנוכחי. יש כאן חוסר הבנה בסיסי ומהותי באופן ההתנהלות האיראנית, במיוחד מצד חמינאי, שנזף ברוחאני על כך שנענה לשיחת טלפון מאובמה ב-2013", אמר ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ואניברסיטת תל אביב.

לדבריו, "חמינאי אינו רואה בקשר כלשהו עם טראמפ, מפגש או שיחה, הישג אלא ויתור. אין לו שום כוונה להסכים לוויתור כזה ולספק לטראמפ הישג מדיני טרם הבחירות בארצות הברית, בוודאי שלא לפני הסכם או תמורה משמעותית שיהיה ניתן להציגם כהישג עבור איראן".

איננו יודעים אם רוחאני מעוניין בשיחה או מפגש עם טראמפ ונעצר בהוראה מחמינאי, או שהוא מיושר איתם לחלוטין. בכל מקרה איראן דבקה בעמדתה.

לפי דיווח באתר פוליטיקו, מקרון ניסח הצעת פתיחה לשיחות. הצעה המקובלת בעיקרון על הצדדים, כשטראמפ מסכים אף להסרת כל הסנקציות על איראן, ולהתיר לה למכור נפט בחופשיות. ואיראן לא מסתפקת בכך.

זה נבע משני טעמים. האחד הוא שאיראן דורשת שטראמפ יודיע בפומבי על הסרת כל הסנקציות לפני שיתיישבו לשולחן המשא ומתן, ואילו ארצות הברית רוצה להפוך את הסדר: ראשית יושבים לשולחן המשא ומתן ואז מסירים סנקציות.

השני הוא שאיראן נכוותה, לשיטתה. רוחאני ושר החוץ מוחמד ג'וואד זריף קיבלו אישור מסוייג מהמחנה השמרני להסכם הגרעין. ואז, אחרי שאיראן ויתרה, לשיטתה, על נכסים גרעיניים לטובת ההסכם הגיע נשיא אמריקני חדש, יצא מההסכם והטיל עליה סנקציות. איש לא יכול להבטיח שלא יגיע נשיא אחר וישנה שוב את כללי המשחק, ועל כן איראן דורשת שכל משא ומתן יהיה במסגרת שש המעצמות שחתמו על הסכם הגרעין. כלומר לא משא ומתן עם ארצות הברית, אלא בנוסף עם רוסיה, סין, גרמניה, בריטניה וצרפת. אלה המעוניינות בשימור ההסכם, נלחמות עליו.

בינתיים, קרו כמה דברים נוספים המחזקים את העמדה האיראנית הקשוחה. ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי, הנצי עד מאוד הדוגל בפתרונות צבאיים, הודח מתפקידו. איראן תקפה את ערב הסעודית, שיתקה מחצית מיכולת יצור הנפט של הממלכה - בעלת ברית קרובה וותיקה של ארצות הברית, ומצד וושינגטון דממה מוחלטת. שום גיבוי לערב הסעודית. רק מילים רפות. רפות בהרבה משל אובמה, למשל. בסוריה שוב תקיפה בנשק כימי של אזרחים - דממה מצד וושינגטון.

איראן הסיקה את המסקנה המתבקשת והמדויקת: לארצות הברית אין אופציה צבאית מולה. כלומר יש לה על הנייר, אבל היא לא מעוניינת להשתמש בה. כל עוד אמריקנים לא מותקפים בידי איראן, ואולי אפילו גם במקרה כזה, טראמפ לא יעשה דבר. הוא לא מעוניין בעוד הסתבכות אמריקנית במזרח התיכון, במלחמה שלישית תוך 20 שנה נגד מדינה מוסלמית שבה תהיה הסתבכות ממושכת ומדממת.

בסופו של דבר, המצב לכאורה לא השתנה, אבל למעשה הוא כן - לכל ברור עד כמה ארצות הברית רוצה הסכם חדש עם איראן. המסר הזה מחייב הערכה מחדש בריאד ובירושלים. גם אם לערב הסעודית, או ישראל לצורך העניין, אין ממש השפעה על האירועים ואין אופציות אחרות.

טראמפ ומקרון הובכו, ואיראן יצאה מחוזקת יותר, לכאורה, מהשבוע הדיפלומטי באו"ם. רוחאני לא הגיע כמחזר על הפתחים אלא מחוזר ושב לארצו כמחוזר, רק שבפעם הבאה המחיר עלול להיות גבוה יותר.