סלומון טקה הוא איש השנה שלי. לא הוא בוחר בתואר, אני בוחר בו. הוא מעולם לא רצה להיות באור הזרקורים. מותו נקבע בסמטה חשוכה בקריית חיים. משפט שעצם הקלדתו מצמררת אותי כשאני כותב הוא איש השנה שלי. הייתי שם באותו ערב, דמו עוד לא יבש על האספלט בשדרה. הייתי שם עוד קול דמי אחי צועקים אלי מן האדמה, כמאמר בראשית. הם צעקו אלי כשהייתי בהלווייתו, באוהל האבלים, בבית המשפחה שישבה שבעה על בנה, באזכרה וגילוי המצבה, ובעצרות לזכרו. הייתי בהפגנות. הם צועקים אלי גם כעת, כשאני מסכם שנה.
סלומון טקה הוא איש השנה שלי בזכות המחאה שעורר. בזכות התזכורת שאות קין מתנוסס עוד על מצחה של החברה הישראלית. בזכות התזכורת שהעניק לכולנו כאן שהגזענות עדיין כאן. הוא איש השנה בזכות תמרור האזהרה שמותו העמיד מולנו שאנחנו רחוקים עדיין מחברה שוויונית. סלומון טקה, במותו הטראגי, מכדור אקדח שוטר שלא הכיר אותו, הזכיר לנו כמה כפויי טובה אנחנו לעדה האתיופית, כמה רוע, חוסר אנושיות וסתם אדישות יש בקרבנו כלפי האחר. המוות של סלומון טקה הוציא לכבישים ולצמתים עשרות אלפי בני אדם שמחו נגד הגזענות. זו הייתה מחאה, כואבת, מטלטלת, אלימה. לכל יפי הנפש שעמדו בפקקים וצקצקו על האש והאבנים. אני אומר אין אדם נתפס בשעת צערו, והצער רב. גם אני חטפתי אבן. מחלתי.
מותו של סלומון טקה שיחרר זעקה גדולה שנשמעה בכל הארץ: לא עוד. סלומון טקה, במותו, הוציא לרחובות מחאה עממית של רבבות, בהזדהות עם זעקת העדה האתיופית לשוויון. אין זעקה מוצדקת מזו. אין עדה שחיכתה יותר מהעדה האתיופית עד שכמדינה תכיר בזהותה היהודית ובזכותה לעלות לכאן, להתיישב כאן ולחיות כאן. אין עדה שיכולה להתגאות יותר בבניה ובנותיה המשתלבים מיד בכל משימה ציונית שהם נקראים אליה, בחינוך, בהגנה על הארץ וגבולותיה. ביום ביבשה ובאוויר. בצבא ההגנה לישראל ובמשטרת ישראל. אבל העדה האתיופית רחוקה מדרישת כבוד וכיבודים. ביום יום היא לא נשמעת כלל. כך היא רגילה. כשמטוסים לא מגיעים היא צועדת ארצה בדרכי אבק במדבר. היא זועקת רק כשכלו כל הקיצים.
משפט אמורים אצלנו לעשות שופטים, לא שוטרים. משפט עושים אצלנו בבתי משפט, לא בגינה ציבורית וברחוב. עונשים אצלנו כוללים קנסות ומאסרים. לא עונש מוות. סלומון טקה, במותו, הזכיר לכולנו שכשאתה כהה עור, בחשכת הגינה והרחוב, עוד קורים לך אצלנו דברים חשוכים.
הזמן לא מרפא
סלומון טקה הוא איש השנה שלי כתזכורת. אומרים שהזמן מרפא את הכול, אבל הזמן לא מרפא, הוא משכיח, הוא אולי מדחיק, הוא אולי משנה סדרי עדיפויות. מה שקורה היום מקבל דגש. מה שקרה אתמול נותר מאחור. הזמן החולף הוא תמיד תירוץ לשינוי סדרי עדיפויות. סלומון טקה הוא איש השנה שלי לאות כי לא שכחנו, כתזכורת נוספת לדרישה לצדק שלא נזנחה אצל רבבות מוקירי זכרו על רקע נסיבות מותו.
לא לינץ' ברחוב הם דורשים חס וחלילה, בשום אופן לא נקמת דם, לא עין תחת עין, אלא צדק בבית המשפט. גם זה לא טריוויאלי כשהחקירה נסובה סביב מותו של אזרח צעיר כהה עור בן העדה האתיופית, ועל ספסל הנאשמים יושב שוטר שהמדינה ניצבת מאחוריו להגנתו-הגנתה ואף מממנת את הוצאות הסניגוריה עליו ההודפת באגרסיביות את הטענות.