אביגדור ליברמן: האסטרטג הראשי ששינה את סדר היום

בעשרות שנות קריירה פוליטית, אביגדור ליברמן עיצב לא מעט מטבעות לשון וסיסמאות: מה-48 שעות לחיסול הנייה ועד דובי הקוטב של בני גנץ, לשונו המושחזת סיפקה לא פעם פנינים מובחרים. שלוש המלים המפורסמות ביותר שיוצאות מפיו על בסיס כמעט שעתי הן "הכול גן עדן". השנה, שבמהלכה הוא השתחרר מהקשר הגורדי עם נתניהו, הוא טעם חתיכת שמיים. תוך כמה חודשים הוא הפך את ישראל ביתנו מסיעה שולית ולא מעניינת לשיחת היום - ובעיקר, ללשון מאזניים.

אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו, להאמין לו או לבוז לו, ולתהות אם הוא בצד ימין או בצד שמאל, אבל אין עוררין על כך שהוא קנה לעצמו מקום של כבוד בהיכל אנשי השנה של התשע"ט. בלעדיו, ישראל לא הייתה נגררת לבחירות חוזרות חודש אחרי שסיימה לספור את הקלפיות. בלעדיו, מחנה ה"רק לא ביבי" לא היה מקבל הזדמנות שניה לשיפור עמדות. בלעדיו, בנימין נתניהו היה כנראה כעת ראש ממשלה עם אופק של ארבע שנים. ההחלטה של ליברמן לא להצטרף לממשלת הימין-חרדים הטבעית של נתניהו באפריל האחרון שמטה את הקרקע מתחת למהלכי החסינות של נתניהו, ובדיעבד עוד עשוי להתברר שהיא זו שהחלה את הספירה לאחור לקראת סוף ימיו.

בעיצומה של הדרמה הפוליטית שאחרי הבחירות, עוד מוקדם לתת ציונים סופיים למהלכיו של ליברמן בשנה האחרונה: המשחק עדיין נמשך, ובסופו של דבר יכול להיות שהוא ימצא את עצמו בלי קלפים. אבל לפחות דבר אחד יירשם על שמו: הוא שינה את כללי המשחק. במשך שנים התרגלנו שיש קוסם אחד ויחיד בפוליטיקה הישראלית, שחקן אחד בלבד שיודע לשלוט במצב ולתמרן את יריביו. באפריל האחרון, כשליברמן החליט לטפס על עץ גבוה ולהציב תנאים נוקשים להצטרפותו לממשלת נתניהו, אף אחד לא דמיין שזה יותר ממשחק מתוחכם של משא ומתן. אבל ליברמן ניצל עד תום את חמשת המנדטים שישראל ביתנו קיבלה בבחירות הקודמות, מיקסם לגמרי את מעמדו כלשון מאזניים, והכניס את המדינה לסחרחרה פוליטית שלא זכורה כמותה בעידן הנוכחי. זה היה הימור עצום: הוא הפנה עורף להבטחת הקמפיין שלו לתמוך בממשלת ימין בראשות נתניהו ועשה מה שנחשב בעולם הפוליטי לייהרג ובל יעבור - בגד בבייס.

מקורבי מקורביו של ליברמן מספרים שאת ההחלטה על הפנייה מנתניהו הוא קיבל לגמרי לבד, אפילו בניגוד לעמדת הרוב שהושמעה בפניו. גם את הקמפיין, האסטרטגיה, הטקטיקה - הוא הוביל לגמרי לבדו, כמעט בלי אנשי מקצוע ויועצים בתשלומים מנופחים. מזכיר מישהו? אחרי 30 שנה בסביבתו של נתניהו, גם ליברמן למד להיות "ביבי קטן:. כך, הוא יצא לדרך חדשה ומסתורית שבקלות הייתה יכולה להסתיים בכישלון, בטח בהתחשב במיליוני השקלים שנתניהו והליכוד הקציבו כדי לחסלו, אבל ההימור הצליח - והוא המציא את עצמו מחדש. בבחירות מועד א', ליברמן התקשה למצוא את מקומו בתוך השיח השלט של כן או לא ביבי. במועד ב' - הוא פשוט שינה את סדר היום. במקום לדבר עוד קצת על חקירות, שחיתות, וכתבי אישום - השיח החילוני השתלט על המדינה. ליברמן, שמכיר היטב את היריבים שמולו, ידע כיצד לגרור את נתניהו, הליכודניקים והחרדים לעימותים אידיאולוגיים סוערים כמעט כל שבועיים - וכבש את הכותרות. הפעם הוא לא דיבר על טרנספר לערבים ולא על עונש מוות למחבלים אלא התמקד באויב החילונים המאיים והגדול - הדתה.

ההימור היה מסוכן - אבל ליברמן הצליח לפצח את האתגר. בימין - הוא זיהה את המיאוס החילוני מהברית הקדושה של נתניהו עם ש"ס ויהדות התורה ובמרכז-שמאל - הוא גרף תשואות על משחקי המוח ששיחק עם נתניהו והוכתר למלך החדש של מחנה ה"רק-לא-ביבי". במערכת שהתרגלה להרבה יריבים כנועים שבסוף מתכופפים בפני התרגילים של נתניהו, גם כשהוא בשיא חולשתו, ליברמן היה הראשון להרים נגדו את נס המרד. אמנם, בסופו של דבר, התחזיות האופטימיות על מספר דו ספרתי של מנדטים התבדו, אבל גם התוצאה הסופית של 8 מנדטים היא התחזקות בלמעלה מ-50%. צריך רק לחשוב "מה היה קורה אילו" ליברמן לא היה יוצא להרפתקה, ומצטרף כמצופה לממשלת נתניהו והחרדים באפריל. לבחירות הבאות הוא כנראה היה מגיע באותה נקודה - מסתמך על הבייס הרוסי המבוגר ונאבק באחוז החסימה. העולם החדש שליברמן יצר לעצמו - ולמדינה כולה - הוא עולם לגמרי אחר, שבו לא רק ביבי קובע את כללי המשחק.