שר החוץ הישראלי ישראל כץ הודיע לאחרונה כי ישראל תשתתף רשמית בפעולותיה של ארצות הברית באזור המפרץ. הודעתו זו נועדה להראות שישראל מחזקת את עמדותיה האסטרטגיות במזרח התיכון ולהוכיח כי ישראל מפתחת את יכולותיה כשותפה בעלת משקל בקביעת עתידה באזור. אם נשכיל לקרוא את המפה הנוכחית של המזרח התיכון ואת התמורות שמתחוללות בה, נראה עד כמה התחזקו עמדותיה של ישראל - לא רק מבחינת התמקמותה באזור, אלא גם מבחינת חופש התנועה הנרחב שלה.
היתרון האסטרטגי החשוב של ישראל היה גלוי וברור מראשית פעילותה בחזית הצפונית שלה. כבר בימים הראשונים של התלקחות המאבק הפנימי בסוריה, אשר הוביל לנוכחות איראנית מחודשת על אדמות סוריה, פעלה ישראל נגד המהלך באופן לא חשאי. במילים אחרות, כבר מימיו הראשונים של המאבק בסוריה פעלה ישראל בחופשיות ועשתה כרצונה, בזמן ובמקום שבחרה לפעול בהם ונגד המטרות שבחרה לפעול נגדן.
לכאורה, גם קודם לכן הייתה לישראל אפשרות כזאת לפעולה, בעיקר בשל יתרון עליונותה הצבאית ותמיכת הקואליציה הבינלאומית. אולם בפועל, בתקופה שקדמה למלחמה בסוריה נותרו אפשרויות הפעולה שלה מוגבלות מאוד. המלחמה בסוריה פתחה בפני ישראל זירה חדשה ופיתתה את ישראל לפעול מחוץ לגבולותיה, נגד מטרות איראניות, בסוריה, ולהרחיק בפעולות אלו עד עיראק. ישראל, במדיניותה התוקפנית והאלימה החלה לדרוש להרחיק את הכוחות האיראניים עוד כמה עשרות קילומטרים מגבולה, ולאחר מכן הרהיבה עוז והחלה לדרוש להוציא את איראן מסוריה אחת ולתמיד.
הפגנת הכוח הישראלית המתמשכת הזאת לא עצרה את איראן. לעומת זאת, היא כן הובילה למתיחות אזורית צבאית חסרת תקדים ולהסלמה ברטוריקה, וכעת נשמעות קריאות לחיסול הנוכחות האמריקנית ובנות בריתה באזור. המתיחות הזאת הביאה גם לנוכחות צבאית מסיבית שאין יודע לאן עוד תגיע. האזור, שהיה רגוע ויציב, הופך לנגד עינינו לאחד המקומות המסוכנים בעולם, למקום נפיץ שבכל רגע נתון עלולה להתלקח בו מלחמה.
הפלסטינים משלמים את המחיר
הזווית הפלסטינית - שממנה לעיתים נוטים להתעלם כשמדברים על ישראל, איראן, סוריה, רוסיה וארצות הברית - חשובה מאין כמוה. למרבה הצער, נדמה שהפלסטינים נמנים עם המפסידים העיקריים של ההתלקחות האזורית בחזית הסורית. איני מתיימר להמר לאן ינשבו הרוחות בחזית זו, ואנו הפלסטינים גם רחוקים ממנה מבחינה גאוגרפית. אולם חשוב לומר שלמרות שאין לנו חלק בהחרפת המצב שם, אנו למעשה הניזוקים העיקריים ממנו. שיפור עמדתה האסטרטגית של ישראל, כניסתה של איראן לסוריה - כל אלה מעודדים את ישראל להמשיך במדיניות ביטול הזכויות המדיניות של הפלסטינים.
החזית הסורית מחזקת את ישראל מבחינה אסטרטגית, ונדמה שהיא כבר יכולה להתעלם לחלוטין מהמשוואה שהייתה ברורה בעבר: הכרה של הפלסטינים בישראל תמורת מתן זכויות לפלסטינים. היוזמה הערבית לשלום עודדה את המשוואה הזאת וסיפקה הסכמה מדינית ערבית ומוסלמית לעניין מתן זכויות שוות לפלסטינים לצד הכרה בישראל ונורמליזציה מלאה עימה, אבל עכשיו - לאור המצב הגאופוליטי החדש - ישראל כבר אינה חשה מחויבת לכך.
משוואה זו אמנם לא הוכיחה את עצמה כפתרון, אך היא נתנה רוח גבית לאינטרסים של הפלסטינים, והיא עדיפה בהרבה על מחיקתה. השינוי הנוכחי, שנובע מהמצב בסוריה, הוא קטסטרופלי מבחינת הפלסטינים והשלכותיו כבר החלו להופיע בשטח במלוא חומרתן. לא זו בלבד שישראל מתעלמת לחלוטין מהזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים, היא אף מצמצמת אותן ומכתיבה מדיניות של המרת הזכויות המדיניות בהטבות כספיות.
הפלסטינים כמובן לא יכניסו את עצמם לכל מחלוקת עם איראן, הם אינם זקוקים לכך. אך כאשר הם מתמודדים עם יריב חזק מהם בהרבה, שכוחו באזור רק עולה, זכותם לעשות מעשה. זכותם לבקש בקשה מנומסת מההנהגה האיראנית: עשו כרצונכם בארצכם וקבלו כל החלטה שתרצו בנוגע למדיניותכם, אך דעו שפלסטין הפכה לכיסוי שלכם בנוגע לעניין שאין לה כל חלק בו, והיא זו שמשלמת את המחיר.
נביל עמרו הוא פוליטיקאי פלסטיני וחבר תנועת פתח. המאמר המלא התפרסם בעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: דולי ברוך.