אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
דברים חדשים, שינויים, הפתעות (חוץ ממתנות) - אלה הם עניינים לא פשוטים לי. ברור שכאוטיסטית אני ממש לא אוהבת דברים חדשים. יותר מזה: אני ממש אוהבת, מאוד, את השגרה שלי. אבל בחיים חשוב ואי אפשר בלי להתמודד עם דברים חדשים - ואי אפשר להתקדם אם לא מנסים אותם. די ברור לי, שאם לא הייתי מנסה דברים חדשים, אז הייתי נשארת במקום, דורכת באותו מקום בחיי שבו אני נמצאת. בין היתר, בוודאי שגם לא הייתי כותבת לכם כאן. אני יודעת שאם לא הייתי מנסה אז הייתי נמצאת במקום מאוד נמוך, ואני גם יודעת שאני יותר טובה מזה, יותר טובה מלהתקבע במצב עכשווי. החיים דינמיים: זו מהותם וזה היופי בהם.
חוויתי לא מעט התנסויות חדשות במהלך חיי. למשל, כשהייתי קטנה, לא ידעתי בכלל לספור ספירה עשרונית פשוטה, למרות שזה היה כבר גיל שילדים יודעים לעשות זאת היטב. הייתי צריכה ללמוד את זה ממש מהתחלה ועם הרבה עזרה מהמשלבות שלי. לא תקשרתי ולא ידעתי לדבר או לכתוב. זה היה מפחיד, אבל ניסיתי לדבר ונכשלתי. אחר כך ניסיתי לכתוב, ועם עזרה ותמיכה הצלחתי. אפילו ממש היום, בזמן הכתיבה של הטור הזה, הייתה לי התנסות חדשה גדולה וחשובה: מטפלת בדיבור הגיעה אליי הביתה. אחרי כל הכשלונות עד היום - לא מוותרים, ומנסים משהו חדש. הניסיון שלה לאפשר לי לנסות לדבר הוא מפחיד, אבל גם אם היא לא תצליח לגרום לי לדבר, אני יודעת שלפחות לא ויתרתי לעצמי, וניסיתי להתמודד עם הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם - הרצון והצורך לדבר.
לא כל כך מזמן, אחרי ששברתי את היד, התדרדר יחסית המצב של הגוף שלי. הרבה אנשים סביבי חשבו כבר שלא יהיה שינוי. אז ניסיתי עוד דבר חדש, שהפחיד אותי אז וגם לא קל לי היום: אימוני ספורט עם מתאמנים שהם רגילים, אימונים בקבוצה עם מתאמנים שהם בעלי צרכים מיוחדים, ובעיקר אימונים אישיים קבועים. אני נהנית מאוד באימונים האלה. הם גורמים לי להרגיש שאני יכולה כמו כל אחד אחר, ובאמת בשנה האחרונה נכנסתי לכושר לא רע יחסית בכלל. זו גם דוגמה מצוינת להחלטה על שינוי שעושה לך בסוף כל כך טוב.
אוטיסטים שונאים שינויים, אבל החיים מחייבים אותם. חלק מהאנשים הנורמטיביים לא אוהב שינויים, אבל גם אותם החיים מחייבים. לנו אולי הרבה יותר קשה, אבל לא רק לנו. אני נאבקת בקושי הזה ולפעמים בסוף גם נהנית ממנו. מתנגדת, כועסת, מבינה שאין ברירה, משנה, מתרגלת, נהנית - ומתקדמת. זה הסדר אצלי בדרך כלל.
אני רוצה גם לספר לכם שבקרוב יהיו לי כמה מפגשים קרובים, משהו חדש שאני מתכוונת לנהל במסגרת הטור שלי, ואני מאוד מתרגשת מהתכנון השונה הזה. אני חושבת שדברים חדשים נחוצים כדי שנוכל להתקדם ולהרגיש שאנחנו משתפרים ומחכימים. אני מאוד רוצה להמשיך ולהתנסות בדברים חדשים על מנת שאוכל בסופו של דבר להשיג את המטרות שאני מציבה לעצמי. אני רוצה להמשיך ולנסות מה שיותר כדי שאוכל להוכיח לעצמי ולהראות לאנשים אחרים שאני יכולה בדיוק כמוהם, למרות שלפי ההגדרות המקובלות אני בעלת מוגבלות משמעותית.
גם לכם כדאי להתנסות בדברים חדשים, כדי שתוכלו לדעת שעשיתם הכול כדי להצליח. קשה להצליח בלי היכולת לשנות ולנסות. ברור שבדרך יש גם כישלונות, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים בסופו של דבר להצליח ולממש את המטרות שלנו. הכישלון הוא דרך ללמוד ולהצליח בהמשך. לי זה כבר קרה עשרות פעמים ובהרבה תחומים. התייחסות חיובית אל השינוי או אל העניין החדש שלפנינו מסייעת תמיד להכיל אותו, ליהנות ממנו ולהתקדם הלאה. מילה של לי.