העימות היהודי-מוסלמי סביב הכותל המערבי וסביבתו נמשך כבר יותר ממאה שנה. המקום הקדוש הפך לסלע מחלוקת משמעותי ומוקד לעימותים ומעשי אלימות בפסח של שנת 1920. תיק מכתבים של הרבנות הראשית לישראל מלפני תשעים שנה, השמור בארכיון המדינה ומתפרסם כעת, ממחיש את מרכזיותו של הכותל המערבי בסדר היום של הרבנים הראשיים ואת עומק המאבק סביב השליטה עליו.
רובם המכריע של המכתבים בתיק הנו סביב עבודתה של "וועדת הכותל". מדובר בוועדה של חבר העמים שהוקמה בשנת 1930 ביוזמת הבריטים אחרי מאורעות תרפ"ט. דיוני הוועדה התמקדו בדקויות המנהגים של בני שתי הדתות ליד הכותל והשינויים שחלו בהם במהלך השנים. בראשות הרבנות הראשית לישראל כיהנו שני הרבנים הראשיים הראשונים: הרב האשכנזי, אברהם יצחק הכהן קוק, והרב הספרדי, יעקב מאיר. השבוע מלאו 154 שנה להולדתו של הרב קוק (הראי"ה) ו-84 שנים למותו, בהיותו בן 70 שנה.
על פי המחקר, הכותל המערבי במיקומו הנוכחי הפך אתר קדוש ליהודים במאה ה-16. לקראת סוף המאה ה-19 החלו להתפתח סביב האתר מאבקי שליטה בין יהודים ומוסלמים ורק בראשית המאה העשרים, כשכל צד ביקש לחזק את אחיזתו במקום, החלה להתחזק המסורת המוסלמית ולפיה הנביא מוחמד קשר לחומה את אל-בוראק, הוא הסוס המעופף שלו.
ככל שהתנועות הלאומיות של שני העמים הפכו דומיננטיות, העימות סביב הכותל המערבי הפך קשה ויצרי יותר ויותר. בפסח 1920 העימות גלש לאלימות; מתפללים יהודים בדרכם לכותל הותקפו בידי מתפללים מוסלמים שחזרו מהר הבית. שמונה שנים אחר כך הסכסוך העמיק; זה קרה ביום הכיפורים של שנת 1928. המתפללים היהודים הקימו מחיצת בד זמנית, להפרדה בין גברים ונשים ביום הקדוש. המוסלמים ראו בכך הפרה של הסטטוס קוו וקראו למשטרה הבריטית.
שוטרים בריטים שהגיעו למקום הכו קשות את המתפללים היהודים. "בלי כל התראה והודעה, התחילו להרוס את המחיצה. קמה בהלה נוראה. הנשים המתפללות נתלו על מסגרת המחיצה והג'נטלמנים האנגלים הכו באגרופים ובמקלות ובחלקי מסגרת העץ של המחיצה ששברו עליהן. בעטו בהן ברגליים ורמסו ברגליהם את הזקנים והזקנות שנפלו מתוך הבהלה. טליתות ומחזורים וכובעים מלאו את רחבת הכותל", נכתב בעיתון "דבר".
האירוע הקשה הסעיר את הישוב העברי בארץ ישראל. הבריטים מצידם בדקו את המקרה ופרסמו מסקנות שכונו "הספר הלבן של הכותל המערבי", בהן איסורים שונים על הפרת הסטטוס קוו מצד המתפללים היהודיים.
במכתב של הרבנים הראשיים למושל גליל ירושלים כתבו בין השאר: "עצם הבירור של קיום זכויותינו, אשר לא זזו מעולם מהמקום הקדוש הזה, הכותל המערבי עומד הוא אצל האומה היהודית כולה, מדורות עולמים, במצב ודאי כזה, עד שכל ראיות פרטיות מובאות על זה, הן נחשבות אצלנו עלבון וחלישות העוצם של הדבר הגדול והקדוש הזה, וכשם שאין אנו צריכים להביא ראיות ביחס לזכותנו בעבר מימי קדם על כל המקום הקדוש של המקדש כולו, ולא על העתיד המובטח שלנו בדבר ד' על פי נביאי האמת והצדק שישוב לנו בכל כבודו והדרת קדשו לעת קץ החזון של הגאולה הנאמנה. ככה אין אנו צריכים להביא ראיות ומסמכים על הודאות הגמורה של ההווה התמידי שלא נפסק מעולם, של השריד הקדוש הזה, הכותל המערבי, שלא זזה שכינה ממנו לעולמים".
הרבנים הראשיים, קוק ומאיר, יצאו נגד ההחלטות שהצרו את צעדיהם של היהודים בכותל. במקביל נטען בעיתונות העברית כי דווקא המוסלמים מפרים את הסטטוס קוו באתר, וב"דבר" דווח כי "מואזין (חזן) החל לקרוא שלוש פעמים ביום את המושלמים לתפילה - בדרך שקוראים מצריחי המסגדים - מעל". עוד נכתב כי הדבר נעשה מ"גג הבית הנמצא בקצה השני של הרחבה, במקום שבשבתות ובחגים עומד שם ארון הקודש".
"מהכותל באות צעקות של להכעיס"
הרבנים הראשיים, קוק ומאיר, יצאו נגד ההחלטות שהצרו את צעדיהם של היהודים בכותל. במקביל נטען בעיתונות העברית כי דווקא המוסלמים מפרים את הסטטוס קוו באתר, וב"דבר" דווח כי "מואזין (חזן) החל לקרוא שלוש פעמים ביום את המושלמים לתפילה - בדרך שקוראים מצריחי המסגדים - מעל". עוד נכתב כי הדבר נעשה מ"גג הבית הנמצא בקצה השני של הרחבה, במקום שבשבתות ובחגים עומד שם ארון הקודש".
בעיתון "דואר היום" נכתב ב-12 באוגוסט 1929 כי "מאות שנים לא התפללו הערבים אלא במסגד עומר, פתאום התחילו מתפללים בפינת הכותל - כדי להכעיס את המתפללים על יד הכותל (...) ואכסניה שלא הייתה שם מעולם, נפתחה בקרבתו של הכותל וממנה באות צעקות, שירה וזמרה של להכעיס".
כשיום כיפור התקרב התגברו החששות שאירועי היום הקדוש, שנה קודם לכן, יחזרו על עצמם. אולם, כבר בתשעה באב החלו העניינים להתדרדר: חניכי תנועת בית"ר ערכו תהלוכה לכותל, זאת כדי להפגין את זכות היהודים להתפלל במקום. למחרת ירדה קבוצת מתפללים מוסלמים ממסגד אל-אקצא לרחבת הכותל ופגעה בספרי קודש. כעבור יום, צעיר יהודי בשם אברהם מזרחי נדקר בקטטה שפרצה בין יהודים וערבים וכעבור שלושה ימים מת מפצעיו.
עוד יומיים עברו והסכסוך הגיע לשפל עמוק עוד יותר. מהומות ופרעות פרצו בירושלים וגלשו לישובים נוספים בארץ. 130 יהודים נרצחו ומאות נפצעו במה שיקרא מאוחר יותר "מאורעות תרפ"ט". בעקבות שבוע הדמים הוקמה "ועדת הכותל" ודיוניה זכו בעיתונות העברית לשם "משפט הכותל". הדוח הוגש ביוני 1931 ומסקנותיו פגעו בזכויות היהודים בכותל והטילו עליהם מגבלות שונות.
אך עוד בטרם פורסמו המסקנות, ממכתבי הרבנים הראשיים עולה כי הבריטים הצרו את צעדי היהודים במקום הקדוש. במכתב ששלחו באייר תר"ץ (מאי 1930) נכתב כי הוצאה פקודה לגרש את העניים שישבו ברחבת הכותל וביקשו נדבות. "דבר זה בא כחתף (כך במקור, א.א.) על עשרים משפחות אומללות מישראל שמשענם היחיד בחיים היה התרומות שקיבלו מהמתפללים על יד הכותל". עוד ציינו כי הפגיעה במקבצי הנדבות היא "פגיעה קשה ברגשות הדת שלנו, שמביטה על הצדקה שלפני התפילה כחלק מן התפילה והכשרה אליה".
מכתב שנשלח מאת רבנות חיפה למושל המחוז חודש לאחר מכן, ביוני 1930, מעלה פגיעה נוספת בכותל: "אנשים בלתי ידועים העזו למחוק בחומרים כימיים את הכתובות הקדושות בנות מאות שנים, על הנדבכים התחתונים של הכותל המערבי וללכלכם בצבע". מדובר בכתובות שנכתבו החל מהמאה ה-16 כחלק ממנהג של עולים לרגל. טרם רווח הנוהג להטמין פתקאות בין האבנים. "ההתגרות החדשה זו ברגשות הכי נעלים של דתנו ועמנו מקבלת צורה של התעללות בכל היהודים הבאים לשפוך את תפילתם לפני הכותל", כתב ועד הקהילה העברית.
בקיץ 1930 צץ איסור זמני - איסור על הדלקת אבוקת ההבדלה במוצאי שבת ברחבת הכותל. הרב קוק, בחתימת ידו "הראי"ה" כתב למושל ירושלים שמדובר "בהדלקת נר קטן למשך שני רגעים בשעת אמירת ברכה של חובה, פעם בשבוע". אולם משום שמדובר היה באיסור זמני, "שמרנו על פקודת כבודו", כתב הרב קוק.
מעט לאחר מכן, בחודש אב, שלחו הרבנים מכתב לוועדת הכותל, ככל הנראה על רקע דיון סביב הבאת ספר תורה לכותל. הרבנים מבהירים במכתבם לוועדה כי יהיה מדובר בפגיעה ב"מלואה של התפילה השלמה" ומבקשים ממנה "לא ליתן יד לשונאינו לגרוע את זכויותינו במקום הקדוש הזה שעיני כל ישראל אליו נשואות".