אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
בסוף אוגוסט טבעי לעסוק בחזרה ללימודים, והשבוע חוזרים כל התלמידים לבתי הספר. בית ספר הוא חוויה מיוחדת וחשובה מאין כמוה להתהוותנו כאנשים בוגרים. לא רק הלימודים עצמם, אלא כל מה שכרוך בהם, בגיל, בתקופה, בהתבגרות. כל תלמיד חווה אותה שונה. יש כאלה שממש אוהבים את התקופה בבית הספר ויש כאלה שממש, אבל ממש לא.
אני זוכרת את בית הספר כחלק מעצים מאוד מחיי. בשבילי זה היה משהו מעורב, חוויה שהיא גם שלילית וגם חיובית. למדתי תמיד בכיתה רגילה. ילדה, נערה אוטיסטית שלא מדברת וכותבת בתמיכה. בוגרת קצת יותר מהגיל של הכיתה. בהרבה מקרים עם ראש בוגר יותר מחבריי וחברותיי לשכבה. היו לי הרבה קשיים כאלה ואחרים וגם הרבה חוויות חיוביות.
לכל הטורים של לי גיא-רון
היה קשה מאוד להיות שונה בבתי הספר הרגילים. זו תחושה מעיקה תמיד להיות עם השגחה. כל התלמידים היו תמיד חופשיים ואני הייתי תמיד עם משלבת שהחליטה בשבילי, או במקרה הטוב איתי. זה היה ממש מעצבן. חוץ מזה, זה הרחיק גם חלק מהתלמידים ממני כי הייתי עם מישהי שהיא בוגרת, מעין מבוגר אחראי, שיכול לקלקל את ההנאה. אי אפשר היה לרכל לידי או לעשות דברים אסורים כמו לעשן, להבריז או כל דבר אחר. זה היה ממש מבאס. אבל המכלול הזה היה גם ממש מעצים.
השהייה בבית הספר אפשרה לי גם לפתח את היכולת לתקשר. אני מבקשת להדגיש את היתרונות של השילוב, כלומר שילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינות הרגילה. זה מאד חשוב שנלמד בסביבה שהיא "רגילה". זאת הדרך היחידה ללמוד על נורמות חברתיות, מה מקובל ומה פחות מקובל לעשות, ואיך להתנהל כשיש מסביבנו אנשים, זאת כדי להיות חלק מהם. המהלך הזה גם פותח אותנו לעולם חדש, עולם אנושי ותקשורתי.
אני שמחה על הדרך שבה למדתי. חשוב מאד שנהיה חלק מן החברה כבר מגיל צעיר. אני חושבת שזה נותן הרבה למי שמסביבנו, בעיקר את ההבנה של מה פירוש להיות עם מוגבלות וכמה זה חשוב שאנשים עם מגבלות יהיו חלק מהחברה. אם פוגשים את ההתנהלות הזו בבית הספר, אז בהמשך החיים זה לא מפחיד או מלחיץ וגם לא יוצר סיטואציה מוזרה, אלא משהו רגיל, נורמלי ומובן. אבא תמיד אומר שמי שלומד בכיתה עם ילדים שיש להם צרכים מיוחדים הופך אחר כך לאדם בוגר טוב יותר.
להשתלב בחברה זה דבר מפחיד. אני ממש שמחה שחוויתי סוג של הקדמה לכך בבית הספר, מה שעזר לי להבין טוב יותר איך להתנהל בחברה. האמת, זו אינה רק הקדמה, אלא התנהלות מורכבת ותקופה ארוכה וחשובה כל כך לחיים.
"טקס סיום השנה - חוויה שהשתלמה"
אני רוצה לספר על טקס סיום התיכון שלי. זה היה השיא של בית הספר מבחינתי. הייתי כל כך מפוחדת ולחוצה. זה היה משהו מאוד גדול בשבילי. אני רוצה שתדעו שממש רעדתי כל הטקס. זה היה, בוודאי אז, הדבר המרשים ביותר שעשיתי בחיי. לסיים שתיים עשרה שנות לימוד כשיש לך מוגבלות כמו שלי זה לא קל. למדתי ו"קרעתי" את עצמי, השקעתי בתוקף הנסיבות אולי יותר מכל אחד אחר, וזו הייתה כמובן השקעה ממש משתלמת.
להיות בטקס הסיום, לקבל את התעודה שלי (ולאחריה את תעודת הבגרות) כשבאולם בני המשפחה וכל החברים עם משפחותיהם, היה מאד מרגש. כמעט בכיתי מהתרגשות. מכיוון שסיימתי בהצטיינות, קראו לי לקבל את התעודה על הבמה. כשקראו בשמי, נעמד כל הקהל, צעק ומחה לי כפיים. ראיתי שהמון גם בכו. כל זה הגביר אצלי את ההתרגשות. על הבמה גם התעקשתי לדבר, להגיד תודה לחברים שלי על ההכלה במשך כל השנים, ועוד פעם כולם בכו. אני חושבת שזה רגע שלא אוכל לשחזר, הכי מיוחד שאפשר לחוות. איזה כיף, איזו עוצמה וכמה שהיה חשוב.
אני ממש שמחה שיצא לי להשלים את התהליך הקשה, המבגר והחשוב הזה שנקרא בית הספר. עדיין, הדבר המשמעותי ביותר הוא הלמידה על עצמך. אני חושבת שלמדתי בבית הספר מה אני אוהבת, מה יותר ומה פחות מענייו אותי, ואולי גם איזה סוג של בן אדם אני.
מאחלת לכל התלמידות והתלמידים שנת לימודים טובה ומהנה. שתלמדו בעיקר על עצמכם, שתצליחו ושתהיו גאים, לא רק בגלל הציונים אלא בכלל. כדאי להשקיע בעצמך, זה משתלם מאוד. מילה של לי.