טט-טט-טט-טאא (צלצול הפלאפון של מוטי עומר)

מלני דניאל, ריקי סגל, עירית גרתי וליזי מרציאנו, ארבע אמניות צעירות - או נכון יותר לומר בוגרות טריות של בתי ספר לאמנות - מציגות בסדנאות האמנים בתל אביב תערוכה לתפארת. ליזי מרציאנו מציגה מופשט על נייר; מלני דניאל מציגה על דיקט דמויות שמאותתות בדגלים; ריקי סגל מציגה אובייקטים משקף ופח מכופף תלויים על הקיר; ועירית גרתי מציגה עבודת וידאו שבה אנשים שרים למצלמה צלצולים קלאסיים של פלאפונים.

ככלל, התערוכה אלגנטית ומדיפה ניחוח אמנותי. החומרים הזולים - פח, דיקט ונייר - מציבים את עבודותיהן של האמניות כחלק ממסורת דלות החומר. העבודה של מלני דניאל עוסקת בסימנים. היא מקדדת את המסורת המקומית של כתיבה על ציור (לביא, גרבוז, נאמן, כהן-גן ועוד) - ובמקום מילים מציגה כתב מורס ואיתות בדגלים. המופשט של ליזי מרציאנו הוא בראש ובראשונה יפה, ומזכיר מעט את זה של רפי לביא. האובייקטים של ריקי סגל (שמזכירים את סגנונו של עידו בר-אל) נהדרים, אבל התחושה הכללית היא שעבודותיהן של האמניות דומות מאוד לאלה של מוריהן, בהבדל אחד - הן קטנות יותר. אולי כי מדובר בנשים. עבודת הווידאו של עירית גרתי מדויקת ומהנה ביותר, מה שגורם לחשוב כי במקרה זה לא משנה מי הם מוריה, היא לכל הדעות עולה עליהם.