רובן עטר, שריקת סיום

בלי ששמנו לב- וקשה לשים לב, אפילו כשמסתכלים עליו מתחמם לצד יניב קטן בן ה-19 - הוא כבר אחד השחקנים הוותיקים בליגה. שנה-שנתיים אחרי נקודת הסימון הקריטית של ה- 30, על רובן עטר לא רואים את הגיל. זה לא רק הבייבי פייס והתלתלים. אף פעם לא היה נהיר לגמרי לאיזה דור הוא שייך.

זה קרה לו לכל אורך הדרך, אבל אפילו בשנתון רובן עטר נפל באמצע, בין הכיסאות: הוא הבליח למגרשים בשלהי זמנם של כוכבי שנות השמונים, ומספיק זמן לפני רביבו-ברקוביץ' וחבורתם, בתקופת ביניים יבשה. מאז ואילך היה עטר לקרקס של איש אחד, שתמיד קשה לסווג לאיזו קטגוריה שהיא. נון קונפורמיסט חסר תקנה.

מה נאמר עליו כשיפרוש, לבטח כאחד מגדולי השחקנים שכדררו כאן על דשא? אולי שהגורל דפק לו את הקריירה, אולי שהוא דפק אותה לעצמו בעצמו, אולי שהוא עשה בכלל דרך ענקית, יחסית לטיפוס מיוחד שכמותו, שחקן חופים, מורד במסגרות. אולי שאף פעם לא בנו עליו מספיק, לא בבית, במכבי חיפה, ולא בקבוצות אחרות. אולי שהוא מעט מדי פעמים הוכיח שאפשר לסמוך עליו ולתת לו את המושכות.

ככה זה אצל האנשים המיוחדים באמת: הם תמיד יותירו אחריהם חידות. יעוררו פולמוסים בלתי פתירים. אפשר לנסח את הערך של איל ברקוביץ' במילון הלא כתוב של הכדורגל הישראלי, בחמש דקות, כבר עכשיו. הערך "עטר, רובן", יהיה חייב לכלול יותר מסטטיסטיקות או ציטוטים נבחרים מהעיתונות.
מה שבטוח, היום הזה, שנראה קרב ובא, בו רובן עטר יתלה את הנעליים, יהיה יום עצוב לכדורגל בארץ. בעצם מה אכפת לי מהכדורגל בארץ- זה יהיה יום עצוב בשבילי. לאינטימיות כזו, ועוד עם שחקן מקבוצה שאין לך זיקה אליה, אפשר להגיע רק עם דמויות מהסוג שלו.

עטר חזר למכבי חיפה בשלהי העונה שעברה. חזר הביתה לקרב שאין לו יכולת ממשית להשפיע על תוצאותיו. האליפות כבר היתה אבודה. עד אז עטר נתן עונה מדהימה. הכניס בהפועל חיפה חיים בשנת הנגאובר העצלה שלה, הוסיף לבית"ר צבע בימי חילופי שלטון עגמומיים. אני לא זוכר הרבה גולים בראש, אבל שניים מאלה שאני כן זוכר היו של רובן של עונה שעברה. עונה טיפוסית שלו: דוקא כשהוא בפורמה פנטסטית, הוא עבר בה שלוש קבוצות ולא זכה בכלום. אולי חוץ מהכרה מחודשת מבית. ורובן נראה בשמיים כשלבש שוב ירוק.

ועכשיו זה קורה לו: העונה עטר יכול בקושי להרכיב 90 דקות מכל המשחקים בהם שותף. מכבי חיפה רצה, ועטר נשאר על הספסל. גם כשמכבי חיפה נתקעת, עטר נשאר על הספסל. דווקא מגרנט, שאפשר להגיד עליו הרבה דברים, אפשר היה לצפות שיידע להעריך סמלים וותיקים. לא בשביל מחיאות כפיים. לא בשביל סיבוב פרידה. אז מה עם הוא יושב בשקט בחוץ - למה לעזאזל לעשות תוכניות אם עבור המאמנים השמרנים האלה עטר תמיד יהיה הימור מסוכן?

תנו לרובן לשחק כדורגל. כי הוא טוב במה שהוא עושה. עדיין בין הטובים ביותר. כי כשהוא לא על המגרש, אנחנו נשארים עם שניים וחצי שחקנים בליגה המשעממת הזאת שיודעים לעשות דריבל מסחרר, עוד בניון אחד בודד עם טאץ' אלוהי במסירה, פחות גולים מדהימים ויותר פוקסים נפלאים, וכמעט בלי אף אחד שאפשר עוד באמת לאהוב. ובשביל מה אנחנו פה, אם לא בשביל אהבה.