מי אמר שתהליך השלום תקוע?

תהליך השלום הגיע לסיומו. הפועל ת"א סיימה להגיד "שלום" לכתר האליפות ונפרדה ממנו סופית. הסיכוי שהפועל תזכה באליפות, הוא כמו הסיכוי של ברק מול נתניהו. אפשרי תאורטית, אך אף אחד לא באמת מאמין. אפילו לא תאומים.

את הפרמיות על שלוש הנקודות צריכים בבית"ר לחלק לא לגוטמן, לא לשאנדור ולא לקורנפיין אלא לאדם אחד - משה דדש, שגנב את דון ג'ובאני מהפועל. 80 דקות שיחק ג'ובאני נגד עצמו ונגד השדים שלו ולא נתן שום סיבה לאדומים להצטער על שלא חתם בבלומפילד. אך אז, בהבלחה וירטואוזית, השפיל את יגאל אנטבי וגמר את המשחק עם הקשתה מדויקת.

ג'ובאני רוסו חשוב היום לבית"ר ירושלים יותר משהיה חשוב להפועל חיפה בזמנו. הוא הגורם היחיד בבית"ר שעוד מדיר שינה מעיניו של אברהם גרנט, רגע לפני שסוגרים את הליגה מחוסר עניין לציבור. כל התבטאות, פנים בית"רית, נגד המאסטרו, מקורה בקנאות גרידא.

מנגד, עצוב היה לראות את אבי תקוה, האיש ש"החליף" בהפועל את רוסו (כולל בסעיף השכר). הוא אמנם אח של, אבל איזה הבדל בין השניים - שמים וארץ. הפשטות של שלום נראית כל כך מסובכת כשמסתכלים על אבי, שבועט במקום למסור, מוסר במקום לבעוט ובזמן הפנוי שנותר לו מכדרר בטיפשות. אבי תקוה הפך להיות השחקן המרכזי בתרומתו ליריבה של הפועל. היה זה הוא שאיבד את הכדור במרכז המגרש, איבוד אינפנטילי שהוליד את התרועה של ג'ובאני ושאנדור.

ביציעים שררה אוירה שקטה ומאכזבת. הקהל הצהוב שחור עוד עסק במשקוף של אבוקסיס ובמחיר המופקע של הכרטיס שהיו צריכים לשלם לתאומים (85 ש"ח, לעומת 65 ש"ח למשחק העונה בטדי). הקהל האדום התקשה בזיהוי השחקנים שהעלה קשטן.

אבל עזבו אתכם מאדומים, צהובים וירוקים, אני שואל ודורש לדעת איך לעזאזל הצליחו ואליד באדיר וסלים טועמה להתחמק, באלגנטיות יש לומר (מוצהבים קוראים לזה), מעימות ישיר עם הקהל ה"אוהב" של בית"ר? אני לא קונה את זה שזה רק צירוף מקרים.
אוהדי בית"ר, לא נורא, בשבוע הבא מחכה לכם מכבי פ"ת עם סמי דניאל, איסמעיל עמאר ווהאב ברכאת.