ומה בדבר מחווה הומניטרית למפוני ימית?

רייג' אגאינסט דה מאשין היא להקה החובקת מעגל מעריצים אדוק ושומר מצוות מצד אחד, ומצד שני מסה גדולה יותר של לועגים. בתור אחד שלא תמיד ראה עין באוזן עם הראפ-מטאל של החבר'ה האלה, היום, ולא במקרה, אני עושה את חשבון הנפש.

סביר להניח כי למושבעים מבין אוהדי רייג' מקיים ההווה נקודת ציון בתולדותיה, אך גם לאדישים יותר תיטיב ההבנה כי לאור שחרור האלבום "Renegades" כדאי להביט לרגע לכיוונה של להקה שחרטה על דגלה את עקרונות המהפכה, השחרור מהדיכוי והמאבק באמא-תרבות, רגע לפני שהיא חולפת, משאירה אחריה רק פידבק חלוש.

בטקס חלוקת פרסי המוזיקה של אם.טי.וי בספטמבר, בזמן שג'ניפר לופז העניקה פרס ללימפ ביזקיט, נצפה במרומי הרדיו-סיטי צעיר התלוי באוויר על קורה. להשתאות הקהל והמצלמות דאג האקרובט להפריע לפסטורליות המתכתית ולהראות לעולם מה הוא מרגיש בנוגע להתרחשות מתחתיו. האיש היה טים קומרפורד, בסיסט להקת רייג' אגאינסט דה מאשין. בעוד אני חושב לעצמי עד כמה הבנאדם גאון, זאק דה לה רוקה, סולן הלהקה שישב בקהל, זע בכסאו בחוסר נוחות, כשהוא מרגיש כי האקט של הבסיסט המשוחרר מוזיל את עקרונות המאבק, ובכלל אינו מתיישב עם הדברים עליהם הוא עומד. אז הוא קם, ויצא החוצה לטיול מחשבות. אחרי חמישה שבועות הודיע דה לה רוקה על עזיבתו את הלהקה בעקבות כשלים במערכת קבלת ההחלטות שלה.

שלושת החברים הנותרים הצביעו בעד המשך הפעילות של רייג' בגירסתה הנטושה, אולם צריך להיות די ברור, לא תהיה זו אותה להקה. בינתיים תוכננה לחודש דצמבר הוצאתו של אלבום כפול, שיכלול דיסק הופעה חיה פלוס דיסק קאוורים. בסופו של דבר הופרדו השניים, כשהאלבום החי נדחה לתאריך בלתי ידוע, ולבדו הפציע דיסק הכיסויים "Renegades".

ב"בוגדים" מנגנים רייג' בין השאר שירים של סייפרס היל, 5MC, הסטוג'ס, הרולינג סטונס, ברוס ספרינגסטין ובוב דילן. למרבה הסבבה הם נשמעים טוב מתמיד. הבס-גיטרה-תופים ההפגנתיים מראים את חישולי הגב החזק של הלהקה הזאת ומוכיחים שהזמן, גם אם כבר נגמר, עשה לה בעיקר טוב. זאת, יחד עם ההתפרעויות המחושבות של דה לה רוקה, נותנים את האפשרות להיפרד מהזעם בכבוד. מספיק רק לשמוע את גמישות הלשון של הבחור בסערת הFאנק "Renegades of Funk" של אפריקה במבאטה, בכדי להיזכר עד כמה אנתוני קידיס של היום מרגיש כמו חלב מקולקל. האורגניות של רייג' אפשרה לה להישאר גם טעימה וגם בריאה.

אחד הדברים המספקים באמנות, מבחינתי, היא היכולת לקחת יצירה ולפרש אותה בדרך עצמאית. אלבום הקאוורים הזה הוא כולו תרגיל בנושא. אולי מוזר להיתקל בלהקה המדברת באמצע היום בזכות הסולידריות, אך כשרייג' לוקחים, לדוגמה, את שורות השיר "Maggie's Farm" של דילן, והצלילים פתאום מכוונים נגד ההומוגניות הכפויה, בעד הפסקת הניצול ולמען המיליונים שאי אפשר לשמוע, קשה להתעלם מכנות המסר.

ייתכן שזה הגורל, אבל לרייג' אגאינסט דה מאשין התאפשר להפסיק להתקיים בשיא כוחה. היא עשתה את שלה, והמהפכה תסתדר בלעדיה. סיאטל ופראג עדיין מהדהדות, ונותר עכשיו לחכות ולראות לאן יזוזו הדברים.