בעצם, התקשורת אשמה

רוח רעה מנשבת בליכוד. כזו שתסיר מעל שרון את חליפת הטפלון שלו. 28 בנובמבר 2002, היום בו הביס שרון את נתניהו בבחירות לראשות הליכוד, הוא היום בו התחילו צרותיו. מה, נפוטיזם לא היה פה קודם? שחיתויות בצמרת זה דבר חדש? את עומרי שרון הכרנו לפני שבועיים? את הקוטג' עם הבית הכרנו רק כשבאה שטראוס עם הקוטג' שלה? אלא מה, הייתה פה "סכנה לאומית" הקרויה נתניהו ואיזה עיתונאי יתעסק עם שרון כל זמן שביבי מבטיח לשלוח את ערפאת לאלף עזאזל, או כששרה מגדפת את כולנו? כזו היא התקשורת. בוחרת את קורבנותיה בסבלנות ובקפידה. היא סיימה עם ביבי. עכשיו היא תתפנה לאריק.

האלפרונים והקויפמנים הם כחומר ביד היוצר. אם לא הפיאסקו המכוער של הקריימריז, התקשורת הייתה מוצאת משהו אחר. יש בנמצא מספיק תחקירנים רציניים וצמאי דם ליכודניקי שהיו מוצאים וחושפים מחדלים גם אילולא משפחת גבריאלי. הם רק היו חופרים קצת יותר עמוק. אז נכון שהאופרה לא נגמרת עד שהגברת השמנה אינה פוצחת בשיר, והיא לא מגלה סימנים כאלה. אבל כשאין עוד את "רעשי הרקע" של ביבי – כבר קל יותר לשמוע את הזיופים.

בחזרה לתופעת "הגבריאלים" - ימים עוד יגידו שהמקומות הבלתי ריאליים ברשימת הליכוד לכנסת הם מקפצה טובה בהרבה מזו שעומדים עליה חברי העשירייה הראשונה והשנייה. תארו לעצמכם את אולמרט במקום השלישי ולא במקום השלושים ושלוש. היו יורדים לחייו. את כל התסכול שיש למקומוני ירושלים על הישגיה הדלים של בית"ר הם היו מוצאים עליו. בין לילה היו הופכים אותו לחבר הכי טוב של אלפרון ולשושבין בחתונתו של קויפמן. שרון היה בורח ממנו כמו מאש או שהיה נותן לו חיבוק ניצחון עד להישמע ה"קנאק".

וזה לא רק אולמרט. השכנים של מאיר שטרית, מקום שש עשרה וח"כ ראוי, הם רוחמה אברהם (18), בן לולו (20), ומיכאל רצון (21). של אביגדור קהלני (42 ) הם רוני מילוא, יוסי אחימאיר וזלמן שובל. אמור לי מי הם שכניך ואומר לך מי אתה. אז תגידו שאתם בעד אנשים צעירים בפוליטיקה. גם אני. הנה לכם שי בזק, צעיר ורענן, בקיא ברזי הפרלמנט, התקשורת והדיפלומטיה. יש בנמצא אנשי מר"צ שיסכימו לחתום על תעודת היושר שלו.

הוא כבר לא יהיה חבר בכנסת השש עשרה אבל גילה גמליאל כן. ושיבואו כתבי הרשתות הזרות לסקר את יום השבעת כנסת ישראל, המיקרופון יוצמד לפיה של גילה ולא לפיו של בזק. בינתיים ימשיכו להפחיד אותנו במלחמה עם עיראק ובגל של טרור. שמישהו שם בליכוד יזכיר לפינקלשטיין את אמרתו של נאפוליון שיש לחשוש יותר מארבעה עיתונים עוינים מאשר אלף רימוני יד. ואגב אם מפלגת העבודה הייתה נתפסת כיותר מבוטיק אליטיסטי של יאפים, היא הייתה הזוכה הגדולה מכל הסיפור הזה.