בדומה לישראל, גם עיראק המודרנית נולדה תחת שלטון המנדט הבריטי. ב-1921, כארבע שנים אחרי הצהרת בלפור, דאגו הבריטים לקדם גם את עיראק לעצמאות והמקומיים נקראו לבחור את מלך עיראק. הנסיך פייסל מחיג'אז זכה בתואר. הכוחות הבריטיים נשארו בינתיים בעיראק, וסייעו למלך להיאבק בכורדים בצפון ובשיעים בדרום המבקשים עצמאות.
הבריטים העניקו לעיראק עצמאות ב-3 באוקטובר 1932. הם הותירו אחריהם חוקה ומערכת פרלמנטרית עם שני בתי מחוקקים. הבריטים הותירו אחריהם גם את בעיית הכורדים בצפון והשיעים בדרום. עיראק נאלצה להסתפק בברית שכרתה עם בריטניה. היום, לעומת זאת, בריטניה שניה רק לארה"ב בלוחמנותה נגד עיראק.
ב-1933 מת המלך פייסל, אך הכתרת בנו, פייסל השני, למלך מנעה זעזועים ושמרה על שקט יחסי של כחצי יובל בעיראק. פייסל השני המשיך במדיניות הפרו-הבריטית שאיפיינה את שלטון אביו. ב-1955 חתמה עיראק על "חבילת בגדד", הסכם הגנה אזורי שגובש לאחר לחץ של בריטניה ותחת חסותה.
הפיכה צבאית ועליית הבעת
הפיכה צבאית ב-14 ביולי 1958 הביאה להדחתו של פייסל השני מכס המלכות וקטעה את תקופת השקט. הבריגדיר עבד אל כרים קאסם הקים במדינה משטר שמאל לאומני, נסוג מ"חבילת בגדד" ופעל ליצירת חזית אסטרטגית עם סוריה ומצרים. ב-1963 נרצח קאסם בהפיכה של מפלגת הבעת (התחיה), מפלגה סוציאליסטית פאן-ערבית, שהוקמה במקור בסוריה כתנועה חילונית. המשטר הועבר לידי הקולונל עבד א-סאלם מוחמד עארף; לאחר מותו, ב-1966, ירש אותו אחיו, עבד א-רחמן מוחמד עארף.
יסודותיה של עיראק בת-זמננו הונחו בהפיכה הפנימית של מפלגת הבעת' ב-17 ביולי 1968. הגנרל אחמד חסאן אל באקר הפך לנשיא וראש הממשלה. לתפקיד סגנו מונה בן דודו, סדאם חוסיין. אל באקר היה מטיבו איש פעולה, מהפכן; לסדאם, מנגד, היו היכולות האדמיניסטרטיביות.
המשטר החדש ניסה "להיטיב עם העם" והוציא אל הפועל רפורמות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. סדאם הוביל מהלך שבו הולאמה חברת הנפט העיראקית ב-1972 מידי חברות מערביות, שהיו מוכרות את הנפט למערב במחירי סוף עונה כל השנה. כשנתיים קודם לכן גובש הסכם בין הממשלה בבגדד למפלגה הכורדית הדמוקרטית על הקמת אוטונומיה באזורים הכורדיים במדינה. אך באביב 1974, משלא התממשה שאיפתם של הכורדים, נרשמו עימותים צבאיים והכורדים אולצו לעקור לאיראן. הלוחמים הכורדים נתמכו על ידי משטר השאה של איראן השכנה. הסכם אלג'יר, שנחתם בין עיראק לאיראן במרץ 1975, הביא לסגירת הגבול בין שתי המדינות ולהתמוטטות מערך הכוחות של הכורדים. העיראקים התפנו לדכא את ההתקוממות הכורדית, תוך כדי הריסת יישובי כורדים ושיכונם מחדש בכפרים מוקפים גדרות תיל ועמדות מבוצרות.
בכל התקופה הזו צבר סדאם חוסיין כוח במפלגתו. ביולי 1978 הוצא צו לפיו כל פעילות פוליטית מחוץ למפלגת הבעת היא אסורה, וכי דינו של חבר במפלגה יריבה הוא מוות. שנה לאחר מכן, ב-16 ביולי 1979, הודיע הנשיא אל באקר על התפטרותו ומסר את הגה השלטון לסדאם. עד היום לא ברור עד כמה היתה ההתפטרות וולונטרית. מצד אחד, ידוע כי מצבו הבריאותי של אל באקר הלך והידרדר. מצד שני, רבים טוענים כי מדובר בהפיכה כוחנית של סדאם, ששם את אל באקר במעצר בית.
המלחמה עם איראן
כשסדאם עלה לשלטון ב-1979 הכנסות עיראק מנפט היוו כ-95% מכלל הכנסות המטבע הזר. ההכנסות איפשרו לסדאם להוציא סכומים רבים על רווחה ופרויקטים בתחום הבניה. במקביל הן שימשו לבנות את פולחן האישיות להאדרת שמו של סדאם: בכל רחבי עיראק הוצבו פסלים ותמונות של "הדוד הגדול". בד בבד הוקם גם המשמר הרפובליקני כוח הביטחון הנשיאותי של סדאם.
התמורות שעברה השכנה מצפון איראן במהפכה האיסלאמית ב-1979 טרפו את הקלפים באזור המפרץ הפרסי. התקריות הרבות לאורך הגבול הביאו בסופו של דבר לפלישה עיראקית לשדות הנפט של איראן ולפרוץ מלחמת שמונה השנים ב-22 בספטמבר 1980. עיראק זכתה לתמיכתן של המדינות הערביות השכנות ובעיקר ערב הסעודית וכוויית. כמו כן עמדו לצדה ארה"ב, ברית המועצות וצרפת. אך כל אלה לא מנעו ממנה לספוג מכות קשות במלחמה. ב-1986 ניתן כבר היה לדבר על תיקו קטלני, שבו שני הצדדים מפסידים.
בינתיים ספגו גם הכורדים בצפון עיראק מהלומות. ארגוני זכויות אדם העריכו את מספר הכורדים שנהרגו בתקיפות עיראק בשנות ה-80' ב-50 אלף עד 100 אלף לפחות 3,500 מהם מפגיעת גז רעיל של חיל האוויר העיראקי. לטענת ארה"ב, המאבק בכורדים כלל גם הוצאות המוניות להורג, "התאיידויות" של כורדים, מאסרים שרירותיים והרס של כ-2,000 כפרים.
ביולי 1987 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה מספר 598, הקוראת לסיום המלחמה. האיראנים דחו את הקריאה והמשיכו לתקוף את צפון עיראק. ביולי 1988 התרצתה איראן, והוסכם על הפסקת אש. המלחמה הסתיימה עם כ-400 אלף הרוגים משני הצדדים, כאשר מספר האיראנים ההרוגים גדול פי שלושה בערך ממספר העיראקים ההרוגים. כמו כן נפצעו 750 אלף בני אדם. המלחמה, שזכתה לשם "מלחמת המכליות" על שם מכליות נפט הרבות שהושמדו בתקיפות, גם לא היטיבה עם המשק העיראקי, שנקלע למשבר עמוק.
החרב והלחם
מנהיג אחר היה אולי סבור כי כעת יש להתפנות לנושאי פנים ולוותר על הרפתקנות צבאית. אך סדאם חשב אחרת. באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכוויית. בינואר 1991, נפתחה מלחמת המפרץ. כוויית שוחררה, סדאם הובס. התבוסה הביאה להתקוממות השיעים בדרום עיראק. סדאם דיכא את המרד ביד ברזל. לטענת ארה"ב, לפחות 30 אלף שיעים נהרגו, חלקם תוך שימוש במסוקים בריכוזי אוכלוסיה אזרחית. עשרות אלפים אחרים גורשו. בצפון הפכו 500 אלף כורדים לפליטים. לפחות 1.2 מיליון כורדים אחרים נמלטו לאיראן.
מלבד הבידוד הבינלאומי ומשטר הפיקוח על נשק להשמדה המונית, עמדה עיראק גם תחת אמברגו בינלאומי על סחורותיה. העם העיראקי רעב ללחם. לטענת סדאם, מסוף מלחמת המפרץ ועד 2002 מתו כבר 1.7 מיליון אזרחים כתוצאה מהסנקציות הכלכליות שהוטלו על עיראק.
ב-1995 יזם האו"ם את תוכנית "מזון תמורת נפט". לפי תוכנית זו, יכולה עיראק למכור נפט, על אף החרם על סחורותיה, ותמורתו לקבל מזון ותרופות לאוכלוסיה. ב-1996 נאלץ סדאם להסכים לתוכנית. במשך הזמן דחתה עיראק, בסיועה של רוסיה, הקלות בסנקציות עליה תמורת החמרת הפיקוח על פיתוח כלי הנשק. השנה אף הטיל סדאם חרם על יצוא נפט, במחאה על "תוקפנותה של ישראל כלפי הפלסטינים". עד כמה שהדבר תלוי בסדאם, ובעיראק כמעט הכל תלוי בו, החרב נהנית מעדיפות לעומת הלחם.
עיראק תעודת זהות
- שם מלא: הרפובליקה של עיראק
- תאריך לידה: 3 באוקטובר 1932
- משטר: רפובליקני המחולק ל-18 מחוזות. בראש המשטר עומד הנשיא
- בירה: בגדד
- אוכלוסיה: כ-23.5 מיליון
- שטח: 437 אלף קמ"ר
- מטבע: דינר עיראקי
- תל"ג לנפש (נכון לשנת 2000): 2,500 דולר (כ-13% מהתל"ג לנפש בישראל)
- שפות: ערבית, כורדית (באזורים הכורדיים), אשורית וארמנית
- דתות: מוסלמים 97% (שיעים - 60%-65%, סונים - 32%-37%); נוצרים ואחרים 3%
- יודעי קרוא וכתוב: 58% מהאוכלוסיה (גברים 70.7%, נשים 45%)
- תוחלת חיים: 66.95 שנים (גברים 65.92, נשים 68.03)
מקור: World Fact Book; הנתונים המשתנים מתייחסים לשנת 2001.