מאת אורי בר-שביט
בשנות ה-80 נבנתה אימפריה חדשה, מסוג שלא היה קיים קודם בכדורגל הישראלי. קבוצה שיחד עם מכבי חיפה הוציאה את הכדורגל מתחום ת"א-פ"ת-נתניה. הייתה זו אימפריית הפריפריות של בית"ר ירושלים. לבנייתה של הקבוצה הזו חברו (מעבר לתחושת הקיפוח הלגיטימית) כמה דברים: שני מאמנים גדולים- דוביד וקשטן, שני סמלים גדולים- מלמיליאן ואוחנה ומה שקצת פחות זוכרים- שלד של שחקני בית שעלה יחד מהילדים, דרך הנוער, וכלל את אבי כהן, משה בן הרוש, אודי אשש, מאיר קדוש וסמי מלכה.
מי שסומן עוד בתחילת הדרך כפוטנציאל להפוך לכוכב על, היה ילד מוכשר בשם סמי מלכה. השבוע, 13 שנה אחרי הזכייה ההיסטורית באליפות ו-10 שנים אחרי שעזב את בית"ר, יצאתי לרחובות ירושלים לברר האם ואיך זוכרים את שחקן הכדורגל סמי מלכה. להלן מבחר מהתשובות שקיבלתי:
"לא מכיר, אבל שמעתי עליו";
"היה שחקן, לא?";
"מה מזכיר לי סמי מלכה? את אורי מלמיליאן";
"מכיר, בטח מכיר. מה זוכר ממנו? שום דבר";
"הצל של מלמיליאן";
"היה חזק, קטנצ'יק כזה, לא?".
רק לשם הבהרה, פניתי רק לאנשים שהזדהו כאוהדי כדורגל והתשובות שציינתי הן מבחר מייצג בהחלט של בני ה-25 פלוס, להם הייתה הזדמנות לראות את מלכה בפעולה. כששאלתי את הצעירים יותר, מרחב התשובות נע בין "מי זה?" ל-"שמעתי פעם את השם הזה".
הסיבה לאלמוניות היחסית לה זוכה סמי מלכה נעוצה בסיבה אחת בלבד- אורי מלמיליאן. לא, בניגוד למה שלשונות רעות ידעו לספר במשך השנים, אורי לא התנכל לקריירה של מלכה בבית"ר. פשוט, כשרון כמו מלמיליאן גדל במועדון אחד לדור, ואיתרע מזלו של מלכה לשחק באותו תפקיד של מי שעל שמו נקרא כל מלפפון בשוק מחנה יהודה. אבל מלכה רחוק מלהיות ממורמר ומביט היום על הקריירה שעשה בנחת לא מוסתרת.
"הייתי חלוץ והבקעתי 50 שערים"
בשנת 1978 החליטו בבית"ר להקים קבוצת ילדים. מתוך 300 בני 8-7 שהגיעו לגן סאקר בחר דוד דווידוף את ה-20 המוכשרים ביותר, ביניהם סמי מלכה ויתר החבורה שכבר הזכרתי. כבר בשנה הראשונה לקחה הקבוצה אליפות.
"הייתה לנו קבוצה מאוד כשרונית", מספר סמי, "ואני, ששיחקתי חלוץ, הבקעתי 50 שערים. היינו משחקים לפני המשחקים של הבוגרים , האוהדים ביציע היו שומרים לנו מקום, וכשהיינו עולים לאחר מכן לראות את המשחק כולם היו מצביעים על השחקנים ואומרים מי יהיה שחקן".
שמה של הקבוצה יצא למרחוק ומגזין הכדורגל המיתולוגי "פנדל" עשה כתבה על ילדי הפלא של בית"ר. התמונה שליוותה את הכתבה הייתה של צמד עם כדור ומעליהם הכותרת: "רשמו את השמות - יואש שמואלי וסמי מלכה". לאן מלכה הגיע אתם כבר יודעים. שמואלי, עליו מספר מלכה כי הוא הפספוס הגדול ביותר שהוא הכיר בכדורגל, מאמן היום קבוצת ילדים בבית שמש.
את הבכורה שלו בבוגרים עשה בשכונת התקווה ב-1980, תחת המאמן ניסים בכר. אבל למרות ההתרגשות של משחק בליגה הלאומית, הסיטואציה לא הייתה נעימה.
"היינו 10 משחקים מסוף העונה וכבר היה ברור שאנחנו יורדים ליגה. עליתי לחצי השעה האחרונה ולמרות שקיבלתי מחמאות הפסדנו 2:0. המצב היה על הפנים", מספר מלכה.
הירידה של בית"ר הייתה אמנם פתיחה לא מעודדת לקריירה בבוגרים, אבל דווקא היא שסללה את הדרך להצלחה בפני סמי מלכה וחבריו מהנוער. הקבוצה עשתה רענון שורות בו שוחררו כמה מהוותיקים, כולל דני נוימן ואלי מיאלי, והצעירים בראשות סמי מלכה וילד בן 16 בשם אלי אוחנה, הובילו את הקבוצה חזרה לליגה הלאומית. מלכה, בתפקיד קשר עושה משחק, כבש באותה עונה 12 שערים. בית"ר חזרה ללאומית.
חביב הנגב
אליהו עופר, המאמן דאז, החליט שהוא צריך מגן ימני ויכול לוותר על קשר אחד. העסקה שהתבשלה כללה השאלה של מלכה להפועל ב"ש ואת העברתו של אורי בנימין לבית"ר.
"לא רציתי לעזוב, אבל שמעון שנהר (מאמן ב"ש) שכנע אותי שאתקדם ואפרח אצלו. בדיעבד שנהר צדק, שיחקתי שם עם שמות גדולים כמו שלום אביטן ורפי אליהו והצלחתי מאוד".
הרומן שלו עם הפועל ב"ש נמשך עונה אחת בלבד ובמבט לאחור, למרות כל האליפויות והגביעים עם בית"ר, מציין מלכה את החזרה שלו לבית"ר כטעות הגדולה ביותר שלו בקריירה.
"הייתי נשאר בב"ש ומגיע אתם להישגים. בית"ר היו לוקחים אליפויות עם או בלי סמי. החזרה לירושלים עצרה אותי גם מהבחינה המקצועית, כי חזרתי לשחק כינור שני ליד אורי ובעיקר מבחינה כלכלית, כי ב"ש היו מוכנים לשלם לי פי שלוש מבית"ר. תשאל עד היום אוהדים שרופים של הפועל ב"ש והם יגידו לך שסמי היה חביב הקהל, לא שוכחים את סמי מלכה בב"ש".
אז למה הוא חזר לבית"ר? התשובה היא - משה דדש.
"הכרטיס שלי היה שייך לבית"ר. דדש התעקש שאחזור ואמר לי 'תחזור הביתה, נדאג לך לדירה ותהיה שחקן הרכב'. ידעתי שבבית"ר אני חוזר להיות 'זה שמשחק ליד אורי', אבל הדירה ובעיקר ההתעקשות של דדש לא השאירו לי הרבה ברירה ".
התותים של דדש
דדש ממלא מקום חשוב גם בהמשך הדרך של בית"ר. דוביד שוויצר ולאחריו דרור קשטן הכניסו במועדון סטנדרטים חדשים של מקצוענות, אימונים, משמעת ויחס כללי לכדורגל, שונה מכל מה שהכירו בבית"ר עד לאותם ימים. אבל טקס אחד שהפך לקדוש גם דוביד לא העיז להפר.
"אסיפות הקבוצה לפני משחק היו אצל דדש בבית. היינו מגיעים והכל תמיד היה מסודר אותו דבר. אמונות טפלות היה דבר רציני מאוד. הפיצוחים והתותים שדדש הקפיד לקנות תמיד באותו מקום היו מונחים כל שבוע על אותו שולחן ואם הייתי בטעות תופס למישהו את המקום, היו ישר מזיזים אותי, שלא אביא מזל רע", מספר סמי.
עד היום לא ברור אם אלו היו התותים של דדש או הכדורגל של דוביד, אבל בית"ר הפכה לאימפריה. ב-85', אחרי הכמעט אליפות של העונה קודם, היא זכתה בתואר הראשון שלה מאז החזרה ללאומית- גביע המדינה. מלכה: "אחרי המשחק היו שיירות וצפצופים מר"ג עד לירושלים. בכיכר ציון היו אלפי אוהדים ואנחנו עלינו למרפסת עם הגביע. אחרי זה באו חודשיים של חגיגות ".
היום סמי מלכה מדבר בהרבה כבוד והערכה על דוביד, אבל אז היחסים ביניהם היו, אם לומר בעדינות, מתוחים. מלכה היה הג'וקר של שווייצר מהספסל.
"בדקה ה-60 כל הקהל היה מתחיל לצעוק 'סמי, סמי' ואז הוא היה מכניס אותי, לא אהבתי את זה והיו לנו הרבה חיכוכים".
עונת השיא של סמי מלכה ושל בית"ר הייתה תחת קשטן ב- 86/7. ספירת השערים של מלכה באותה עונה נעצרה רק על המספר 14. משחק האליפות היה מול מכבי ת"א ומי שהעלה את בית"ר ליתרון היה סמי מלכה: "אחרי שכבר היינו בסרט 'לאבד אליפות ברגע האחרון', הגענו למשחק מול מכבי מתוחים מאוד. ואז שירזי הוציא לי כדור אאוט, התקדמתי קצת ומ-30 מטר התלבש לי כדור ישר לחיבורים. לא מצאתי את עצמי מרוב אושר. החגיגות היו יותר גדולות מחגיגות הזכייה בגביע. חוויות כאלה לא שוכחים".
אז נכון, סמי מלכה חסה תמיד בצלו של אורי מלמיליאן והרבה אנשים היום לא בדיוק זוכרים מי הוא. אבל למרות ההרגשה המסוימת של פספוס עם החזרה מב"ש, סמי מלכה גאה בקריירה שעשה בבית"ר ושומר עד היום על קשר טוב גם עם מלמיליאן. המועדון, עם כל השינויים שבו, הוא עדיין חלק חשוב מהחיים שלו- הבן שלו, עדן (כשרון מבטיח על פי האבא) משחק בנערים ג' והוא עצמו מאמן את קבוצת הילדים של שנתון 89' ובונה על עתיד בתחום האימון. הבוס שלו בבית"ר, דרך אגב, הוא לא אחר מהמאמן שנתן לו את ההזדמנות הראשונה בבוגרים - ניסים בכר. סגירת מעגל או צומת בקריירת כדורגל שלא הסתיימה? העתיד יגיד.