אם כל המלחמות

את שמונה שנות המלחמה העקובה מדם עם איראן סיימה עיראק עם צבא גדול מדי וגירעון כספי גדול לא פחות. המדינה, שהקציבה כחמישה מיליארד דולר בשנה להעמדת צבא בן מיליון חיילים, מצאה את עצמה בסוף שנות ה-80' עם גירעון של יותר מ-75 מיליארד דולר.

האחות הקטנה והעשירה כוויית נתבקשה לסייע, והעניקה לעיראק הלוואה כספית שמנה. אבל נשיא עיראק, סדאם חוסיין, ראה בכוויית יותר מאשר מלווה; הוא ראה בה פוטנציאל. סוף סוף, השילוב של שטח עתיר שדות נפט וצבא קטן ונחשל הוא הזדמנות מצוינת למצוא תעסוקה למיליון חיילים ודרך אגב לכסות גירעונות עצומים.

ואולם לסדאם היו לפחות עוד שתי סיבות טובות לכבוש את כוויית. ראשית, הוא האמין כי הוא יכול לטעון לחזקה על שדה הנפט רומיילה בצפון כוויית. בין כוויית לעיראק לא היה גבול גיאוגרפי אלא רק גבול מדיני. סדאם, איש מפלגת הבעת הפאן-ערבית, האמין כי הגבול בין שתי המדינות הוא מלאכותי ונבע מהחלוקה הצרפתית-בריטית של המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, שמטרתה אחת – להפריד בין הערבים. הסיבה השניה היא אמוציונלית מטיבה. מספרים שהאמיר של כוויית נהג בגישה לא סובלנית ולא מכובדת כלפי הלווה העיראקי. בין היתר מיוחסת לו הצעה לסדאם, לפיה החוב בין שתי המדינות ייפרע בשיגור אלמנות המלחמה העיראקיות לבית הנשים בארמונות כוויית. באמירה זאת, כך אומרים, היה מספיק כדי להוציא את סדאם מכליו.

בערב ה-1 באוגוסט 1990 הלכו המלך הכווייתי, האמיר של כוויית ושאר אזרחי המדינה השלווה לישון בשלווה. למחרת הם גילו דגלים עיראקיים מול חלונותיהם. כוויית היתה טרף קל, ובמהלך בזק הצליח צבא עיראק לכבוש אותה. סדאם הניח שלעולם לא יהיה אכפת.

אך סדאם טעה, ורק לאחר כשבעה חודשים, עם סיום מלחמת המפרץ, הוא הבין עד כמה. העולם נדהם מהפלישה. יום לאחריה קראה מועצת הביטחון של האו"ם לעיראק לסגת משטחי שכנתה. סדאם בחר להתעלם, ושלושה ימים לאחר מכן הוכרז חרם עולמי על עיראק. סדאם לא התרגש מהמהומה שחולל בזירה הבינלאומית והכריז על סיפוחה של כוויית לעיראק ב-8 באוגוסט. ברקע נראה היה כי על ערב הסעודית השכנה עלול להיגזר גורל דומה.

נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, איש שהזהב השחור יקר ללבו, ניצב בראש המחנה לסילוק סדאם מכוויית. בוש העביר לסדאם אולטימטום חד-משמעי: אם כוחותיך לא יוסגו מכוויית עד 15 בינואר, תשלם את המחיר. את החודשים הבאים הוא הקדיש לגיוס תמיכה בינלאומית למתקפה ולהיערכות לוגיסטית למלחמה.

מועצת הביטחון של האו"ם הזדרזה להעביר שורה של החלטות המגנות את פעולותיה של עיראק, לרבות רצח וניצול של המוני כווייתים. הגורם היחיד באזור שניצב לצד עיראק והעניק לה תמיכה בלתי מסוייגת היה אש"ף. חוסיין מלך ירדן נאלץ להביע תמיכה מהוססת. כך או כך, לא היה ביכולתם של אש"ף וירדן לסייע לסדאם מבחינה צבאית.

מן העבר השני של המתרס עמדו כוחות גדולים ומשמעותיים יותר: חיילים מארה"ב, בריטניה, צרפת, פקיסטן ובנגלדש הובאו לאזור. גם הכוחות החשובים בעולם הערבי חברו לקואליציה: מצרים, סוריה, ערב הסעודית ומרוקו שלחו את צבאותיהן. כ-700 אלף חיילים, מהם 540 אלף מארה"ב, החלו להיערך בערב הסעודית. ב-29 בנובמבר 1990 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה מספר 678, המתירה שימוש בכוח צבאי נגד עיראק.

ב-16 בינואר 1991, זמן מקומי (15 בינואר 1991 לפי זמן וושינגטון), לאחר פקיעת האולטימטום, ניתן האות ומבצע "סופה במדבר" יצא לדרך. המלחמה נפתחה בתקיפה מסיבית מן האוויר על יעדים צבאיים ואזרחיים: מפעלי נשק, מתקני נ"מ, משרדים ממשלתיים, רשתות תקשורת, מתקני נפט, גשרים וכבישים. ההישג המיידי היה שיתוק אווירי. עיראק הגיבה בשיגור טילי סקאד לעבר ישראל וערב הסעודית, בתקווה שהדבר יפורר את הקואליציה שגובשה נגדה. במקביל החל סדאם לנדוד בין בונקרים כדי להגן על עורו. התחפרותו מתחת לקרקע לא הפריעה לו להגדיר את המלחמה במפרץ כ"אם כל המלחמות".

באמצע פברואר פנו בנות הברית למתקפה קרקעית נגד הכוחות העיראקיים בכוויית ובדרום עיראק. לאחר שלושה ימי לחימה שוחררה בירת כוויית, ולאחר מכן המדינה כולה. במקביל התקדמו כוחות משוריינים ללב עיראק. בקרבות נהרגו רוב אנשי יחידת העלית העיראקית - משמר הרפובליקה - לאחר שניסו להקים עמדה בעיר בצרה שבדרום מזרחה של המדינה.

ב-23 וב-24 בפברואר, ממש לפני כניסת כוחות הקואליציה לבגדד, ניתן היה כבר להבחין כי יותר ויותר חיילים עיראקים הרימו דגל לבן או בחרו להימלט. מערך ההגנה העיראקי היה קרוב מאוד לקריסה. ב-28 בפברואר בוש יכול היה כבר להכריז על סיומה של מלחמת המפרץ. ימים אחדים לאחר מכן הצטרף להפסקת האש גם סדאם.

בנות הברית כפו על עיראק פיקוח של משקיפים על פיתוח נשק לא קונבנציונלי. החרם המסחרי על עיראק נותר בעינו, להוציא שינויים מזעריים שהוכנסו בו במשך הזמן. ואולם המטרה המקורית – להפיל את סדאם – לא הושגה. בוש האב הודח מהנשיאות ב-92'. עשר שנים לאחר מכן, סדאם הוא עדיין נשיא עיראק. ג'ורג' בוש הבן, היום נשיא ארה"ב, מקווה לסגור את החשבון - בשם האב.