קוצר נשימה

עדיין לא ברור האם יחליט סדאם חוסיין לתקוף את ישראל ואם כן - האם ישתמש בטילים בעלי ראשי נפץ כימיים או ביולוגיים. במלחמת המפרץ, כזכור, הסתפק השליט העיראקי בטילים כימיים. בכל מקרה, אלו החומרים הכימיים שנמצאים כיום בזירה וקיים סיכוי, רוב המומחים אומרים שנמוך, שייעשה בהם שימוש נגד ישראל.

גזי העצבים פועלים על המרווחים בין סיבי עצב, המכונים "סינפסות". הגזים משבשים את פעילותו של אנזים בסינפסות, שאחראיות על פירוק המתווך העצבי "אצטיל כולין". בעקבות זאת פועל המתווך העצבי ללא הפסקה ופוגע במערכות שונות בגוף. ישנם מספר סוגי גזי עצבים מוכרים:

סארין: גז רעיל ביותר. עלה לכותרות אחרי שמחתרת "השמש העולה" של שוקו אסהרה עשתה בו שימוש בפיגוע ברכבת התחתית בטוקיו שביפן, שגרם למותם של 12 איש. גז הסארין יכול לגרום למוות תוך דקות מהחשיפה לו.

טאבון: גז עצבים שזוהה על ידי מומחי האו"ם בפצצת נפל ששוגרה מעיראק לעבר איראן. מתאדה במהירות נמוכה יותר מגז החרדל ופעולתו מהירה וקטלנית יותר. חשיפה לחומר דרך העור יכולה לגרום למוות תוך כשעה.

וי.איקס: יכול להופיע בצורת גז נדיף או כנוזל חסר צבע. דומה בצמיגותו לשמן מנוע. יכול לסכן את הסביבה אם נספג בבגדים גם כחצי שעה אחרי החשיפה. אזורים נגועים יכולים להיות מסוכנים זמן ארוך אחרי זיהומם. עלול לגרום למוות תוך 15 דקות מחשיפה לכמות קטלנית של החומר. ניתן לטיפול על ידי זריקות אטרופין במקרה של חשיפה.

מימן-ציאניד: התרכובת מופיעה בצורת גז או נוזל חסר צבע. החשיפה לגז גורמת לגירוי בעיניים והעור וגם לקשיים בנשימה. שאיפת הגז גורמת לטשטוש, בלבול וקוצר נשימה . החומר עשוי להשפיע על מערכת העצבים ולגרום למוות.

הסימפטומים:

פגיעה עלולה להיגרם כתוצאה מחשיפה נשימתית, שמתחילה להשפיע לאחר כ-15 דקות, או באמצעות חשיפת העור לגז, שמתחילה להשפיע לאחר כ-30-45 דקות. להרעלה סימפטומים רבים: התכווצות בלוטות ושרירים שגורמות להזעה, נזלת, דמעת, הזלת ריר, היצרות האישונים, טשטוש הראיה, ריבוי הפרשות במערכת הנשימה, הקאות, שלשול, אי שליטה על סוגרים, תכיפות בהטלת שתן, רעד ועוויתות שרירים, חרדה, הכרה נחלשת, האטת קצב פעימות הלב וירידת לחץ הדם. כמו כן נפגע תפקוד המוח סחרחורות, בחילה, פחד, בלבול, חוסר התמצאות, פגיעה בזיכרון ובמרכז הנשימה במוח.

הטיפול:

הטיפול בגז העצבים חייב להיות מהיר. בין השאר, יש לחלץ את הנפגעים מהשטח הנגוע בגז, לשטוף אותם, להעניק להם טיפול תרופתי בסקופולאמין, הפועל על המוח, ובאטרופין, הפועל על איברים שונים בגוף. יש להנשים את הנפגעים הנשמה מלאכותית במקרה של פגיעה במערכת הנשימה.

גז החרדל פוגע בדי.אן.איי, החומר התורשתי בתאי הגוף, ובחלבונים שונים.

דרך פגיעה:

פגיעה עלולה להיגרם מנשימה או חשיפת העור לגז. בניגוד לגז עצבים, השפעת גז החרדל תבוא לידי ביטוי רק כמה שעות לאחר החשיפה. הפגיעה באה לידי ביטוי בקשיי נשימה, נזלת, צרידות, שיעול ודלקת ריאות. גם גז החרדל פוגע במערכת הראיה, והנפגעים סובלים מצריבה, דמעת, כאב, הפרשות וטשטוש ראיה. פגיעתו של הגז במערכת העיכול גורמת להקאה, כאבי בטן, שלשול ואף הקאת דם.

דרך טיפול:

הטיפול בנפגעים מגז חרדל מתחיל גם הוא בהרחקתם מהאזור נגוע. לאחר מכן יש לטהר אותם באבקת פולר - אבקה מיוחדת הסופחת את הגז במהירות. אם אין אבקת פולר, ניתן להשתמש כתחליף באבקת טלק ואף בקמח. לרוע המזל אין טיפול תרופתי כנגד גז החרדל, והטיפול בנפגע נעשה בהתאם לסימני המחלה.

כלור: מוכר כחומר חיטוי בבריכות שחיה ובמי שתיה. בצורתו הטהורה מופיע כגז בצבעי ירוק-צהוב בעל ריח חריף. חשיפה לגז הכלור מזיקה לעיניים ולעור. הוא יכול לגרום לכוויות וראיה מטושטשת. שאיפת כלור יכולה לגרום לקשיים בנשימה והצטברות נוזלים בריאות. חשיפה לכמויות גדולות של כלור יכולה לגרום למוות.

פוסגן: גז חסר צבע המשמש לייצור כימיקלים. נשימת הגז בריכוז גבוה עשויה לגרום לבעיות קשות בנשימה. הגז היה בשימוש במלחמת העולם הראשונה בתור גז רעיל. למרות שאין לגז תרופה מוכרת ואחוזי תמותה גבוהים – קיימים מקרים בהם אנשים שרדו את החשיפה לו.