ההמולה סביב פרשת חברות הקונגרס האנטי ישראליות הרדיקאליות, רשידה טאליב ואילהאן עומר, מסרבת לדעוך. היא ממשיכה להסעיר את התקשורת, גם לאחר יותר מחמישה ימים מאז ביטלה ישראל את החלטתה המקורית להתיר את הגעתם לארץ - ובהסתמך על חוק המאפשר למנוע כניסה למדינה מאזרחים זרים, התומכים בחרם נגדה - אסרה על בואן. כל זאת אירע - במקרה או לא במקרה - לאחר ציוץ בוטה וביקורתית מהנשיא טראמפ נגד ההסכמה הראשונית מצד ישראל לאשר את ביקורן.
כך, אמש (שני) ערכו טאליב ועומר מסיבת עיתונאים רגשנית ומתוקשרת, בה הן הוקיעו את ישראל על "דיכוים האכזרי" של הפלסטינים ועל האיסור "האנטי-דמוקרטי", המונע את ביקורן המתוכנן והאיצו במחוקקים נוספים להגיע לארץ וכי לחקור בעצמם את המציאות העגומה, שלטענתן, שוררת כאן.
ההתקפלות כביכול של ישראל עוררה גינוי מקיר אל קיר בקרב המפלגה הדמוקרטית, מפלגתן של טאליב ועומר- כולל תומכים ותיקים של ישראל. פרשנים רבים הזהירו כי האיסור מבשר את סוף עידן התמיכה הדו-מפלגתית בישראל ותריעו בפני הצפוי לה בעידן לאחר טרמפ.
אין ספק שבקשתן של יריבותיה המושבעים של ישראל יצרה בעיה לא פשוטה עבור ממשלת ישראל. יחד עם זאת, גם אין ספק שטיפולה ההפכפך של הממשלה היה רחוק מלהיות ללא דופי והותירה כמה וכמה סימני שאלה בהחלט לא נוחים עבורה ועבור סניגוריה בזירה הציבורית.
למרות זאת, הפרשה וחריפות התגובות אליה, מעלות מספר תהיות טורדנית.
דו-מפלגתיות - באיזה מחיר?
בראש הרשימה ניצבת שאלת המחיר שעל ישראל לשלם כדי לשמר את התמיכה הדו-מפלגתית בה. אחרי ככלות הכול, קשה להאמין ששתי נשות הקונגרס העוינות כל-כך לישראל לא היו מנצלות את שהיתן בארץ כדי להסב לה את מירב הנזק שיכלו להפיק ממנה.
על כן, אם ישראל נדרשת לוותר על אינטרסים לאומיים כדי לפייס מפלגה, שבה נותני הטון כה עוינים לה, מה הטעם בשמירה של הדו-מפלגתיות? הלא, בנקודה מסוימת, תהפוך הדו-מפלגתיות מנכס לנטל.
בהקשר זה, אולי הביקורת המשמעותית - והמפתיעה - ביותר באה מצד השדולה הפרו-ישראלית, רבת היוקרה וההשפעה, איפא"ק, שנוהגת לגבות את ממשלת ישראל ואת החלטותיה בעקביות כמעט ללא יוצא מן הכלל. על כן, גינוי מגוף כל-כך מזוהה עם תמיכה בישראל. מהווה אירוע יוצא דופן בהחלט. כמובן, עבור איפא"ק, נושא הדו-מפלגתיות הוא ערך מקודש כמעט, ומידה רבה—ומידה רבה של צדק—הוא רואה בה את המפתח ליוקרתו ולהשפעתו. לכן, ניתן להבין שיגיב בשלילה על כל התרחשות שנראית כהתהוות של איום עליה.
הצביעות של איפא"ק?
אולם, למרות זאת, במקרה של טאליב-עומר, יש בהצטרפות איפא"ק לעליהום הכללי על ישראל יותר מקורטוב של צביעות. אחרי ככלות הכול, קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - להעלות על הדעת שראשי איפא"ק היו מזמינים את טאליב או את עומר לנאום בפני באי הכנס השנתי של הארגון ולהעניק להם במה להטיח האשמות שווא נגד ישראל ולהשחיר את שמה בפרהסיה.
השאלה הנוקבת שהדבר מעורר עבור איפא"ק היא שאם הוא לא היה מתיר כניסה לעומר ולטאליב לאפשר להן במה להוקיע את ישראל , מדוע לגנות את ישראל כשהיא מונעת את כניסתן כדי למנוע מהן במה דומה?
זוהי, אם כן, השאלה, אותה יש לפנות לראשי איפא"ק - ועמה יש לדרוש מהם להתמודד.
ד"ר מרטין שרמן הוא המייסד והמנהל של המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים