פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תתביישו לשאול: תשובות לסוגיות שנוהגים להפנות אליי

      איך למדת לכתוב? האם את יכולה לדבר? את כותבת את הטור? איך הגעת ללמוד באוניברסיטה? לי גיא-רון בטור שכולו ניסיון להתייחס לשאלות, גם הקשות, שמופנות אליה ביום-יום. "ההתנהלות הזו מבטאת עניין בי, שאנשים רוצים להכיר אותי ושאני לא שקופה"

      לי גיא רון ואמא שלה כנרת (אתר רשמי , באדיבות המשפחה)
      לי גיא רון ואמא שלה, כנרת (צילום: באדיבות המשפחה)

      אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

      הפעם אכתוב משהו שונה. זה יהיה ניסיון שלי להתייחס לשאלות שמפנים אליי ושואלים אותי לא מעט. קורה הרבה שאנשים מתעניינים בי. זה יכול להיות ישירות דרכי או אליי, ולפעמים באמצעות אחרים כמו המשלבת שלי. אני אוהבת כשאנשים שואלים. ההתעניינות בי מראה לי שאני כנראה מעניינת. מה שפחות נחמד זה שלפעמים שואלים את המשלבת שלי במקום אותי. ממש מפנים אליה את המבט ושואלים אותה שאלה, שמופנית אליי. איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו היה נוהג כך איתכם?

      הרבה אנשים שואלים אותי איך למדתי לכתוב. זה היה תהליך ארוך מאד, שהתחיל כבר בכיתה א'. ניסו איתי שיטות שונות, עד שמצאנו את השיטה הנוכחית. בהתחלה למדתי לכתוב אותיות כמו כל הילדים, ולאט לאט למדתי להרכיב מילים ומשפטים. כבר בהתחלה הבינו שהיד שלי זקוקה לתמיכה. זה היה תהליך לא פשוט, עד שהבנו ביחד איך צריך לתמוך לי ביד. מרגע שמצאנו דרך זה היה קל. מצחיק שהיום לכל משלבת או לבן משפחה יש דרך אחרת לתמוך לי ביד הכותבת.

      לי גיא- רון (באדיבות המשפחה)
      "אני אוהבת כשאנשים שואלים", לי גיא-רון (צילום: באדיבות המצולמים)

      השאלות ששואלים אותי יכולות להיות מאוד מגוונות. חלקן עוסקות באוטיזם שלי ובמה שמתלווה אליו. חלק מהאנשים מתעניינים בכתיבה שלי ובתכנים של הטורים - איך אני בוחרת נושא, מהיכן הניסיון שלי וכו'. חלק מתעניינים בשלומי ורוצים להכיר אותי טוב יותר על ידי שאלות כמו: מה שלומך? איך את מרגישה? מה את הכי אוהבת לעשות ומה פחות?

      בכתיבה הנוכחית אנסה לאפשר לכם ללמוד להכיר אותי טוב יותר ואציג בפניכם מספר שאלות שנוהגים להפנות אליי:

      מה את הכי אוהבת לעשות?

      הדבר שאני הכי נהנית ממנו הוא הכתיבה עצמה. אבל, יש לי תחביבים מגוונים כמו המים (מרגישה נהדר בתוכם), אני מאוד אוהבת לשחות והעיסוק בספורט לאחרונה עושה לי טוב. אני מרכיבה פאזלים לא פשוטים בכלל ומשוגעת על MTV.

      שאלה שחוזרת על עצמה, ועלתה גם כשאלה מאחת הכתבות שהעליתי, היא האם את לא יודעת או לא יכולה לדבר?

      יש לי מגבלה בשרירים בנוסף לאוטיזם שמקשה עלי לדבר ומקשה עליי להעביר פקודות של המוח לגוף. בכל מקרה, אני יכולה להפיק צלילים, אך זה מצריך ממני אנרגיה מרובה. המוח שלי מתקשה להעביר את ההוראה להפקת צליל מהפה. אני עובדת על זה, כי אני לא רוצה לוותר, אבל בינתיים הכתיבה היא כלי מצוין עבורי לביטוי, ובכלל מי שמלווה אותי, חי איתי ונמצא סביבי מבין אותי לא רע בכלל.

      שאלה שחוזרת על עצמה, האם את לא יודעת או לא יכולה לדבר?

      יש לי מגבלה בשרירים בנוסף לאוטיזם שמקשה עלי לדבר ומקשה עליי להעביר פקודות של המוח לגוף. בכל מקרה, אני יכולה להפיק צלילים, אך זה מצריך ממני אנרגיה מרובה. המוח שלי מתקשה להעביר את ההוראה להפקת צליל מהפה. אני עובדת על זה, כי אני לא רוצה לוותר, אבל בינתיים הכתיבה היא כלי מצוין עבורי לביטוי, ובכלל מי שמלווה אותי, חי איתי ונמצא סביבי מבין אותי לא רע בכלל.

      לא נראה שאת זאת שכותבת את הפוסטים בוואלה. את כותבת/מקלידה את הטור הזה לבד או שעוזרים לך?

      אני יודעת שלפעמים זה קשה להבין, אבל אני זאת שחושבת ומביעה את מה שאני מרגישה על הכתב. אני המוח מאחורי הכתיבה. כל הרעיונות הם שלי. המילים הן שלי. המשלבות רק מחזיקות לי את היד על מנת שאוכל לכתוב. ההחזקה של היד היא בשל המגבלה שציינתי קודם לכן. אני בעצם כותבת רק כשהמשלבות או אחד ההורים מחזיק לי את היד ולאחר מכן ההקלדה למחשב של מה שכבר נכתב בכתב יד נעשית על ידי, לאט לאט, באופן עצמאי (ללא תמיכה ביד). אני מניחה שיש למה שאני כותבת עריכה של עורכת ו/או הגהה לשונית, כמו שקיימת לגבי כל שאר הכותבים. אני אפילו מקווה שאצלי פחות.

      לי גיא- רון (באדיבות המשפחה)
      "אני המוח מאחורי הכתיבה", לי גיא-רון (צילום: באדיבות המשפחה)

      חשוב לי להתייחס לשאלה ספציפית אחת - אחרי הטור על התקיפה של הנער האוטיסט שאלו אותי: לתקוף שוטרים? אולי דווקא מי שיזם את זה בז ומזלזל באוטיזם ומשתמש בהם לצרכיו שלו? חשבת על זה? האם היית תוקפת שוטרים? האם מישהו השגיח שהאוטיסט לא יפגע בבני אדם?

      קודם כול אוטיסטים הם בני אדם. אומנם שונים בתפיסתם את העולם אך בני אדם כמו כולם. שנית, אני חושבת שיש צורך עז בהסברה ובמודעות לשוטרים על אופן ההתנהלות הנדרש כלפי כול סוגי האוכלוסייה. הרי נראה בבירור שהנער הזה היה במצוקה או בסערת רגשות. נראה בבירור שהוא אחר וזקוק לסוג של התייחסות מקלה ומכילה. ואכן, אם אדם זר היה נוגע בי, יכול להיות שגם אני הייתי מגיבה בתקיפות. זה מפחיד! השוטרים חייבים לעבור הדרכה כיצד יש להתנהל עם אנשים עם צרכים מיוחדים. גם כשהם צועקים או מתפרעים. אנשים כאלה לא פועלים כמעט אף פעם על דעת עצמם באופן עברייני. המשטרה צריכה להכיר גם את סוג האוכלוסייה הזה ולפעול בהתאם. מה שראיתי בסרטון היה מזעזע. אסור להתייחס כך לאוטיסטים ואנשים עם צרכים מיוחדים.

      הרבה אימהות לילדים אוטיסטים שואלות אותי איך הצלחתי? איך הגעתי ללמוד באוניברסיטה ולעבוד בוואלה?

      מגיל צעיר הונהג אצלנו במשפחה פתגם בבית שאומר: "מכול לימון אפשר לעשות לימונדה". תמיד חינכו אותי שאין קצה לגבול היכולת. אני תמיד השקעתי ונתתי את כל כולי בלמידה, בעבודה ועשייה. עם המון התמדה, כוח רצון וכמובן עזרה ותמיכה ממשפחתי ומהמשלבות הגעתי לאן שהגעתי. היה לי חשוב להפיק משמעות בעשייה והייתה לי מוטיבציה לכתוב כדי להשמיע את קולי, כי כרגע קול לדבר אין לי, אבל גם על זה אני מתאמנת ועובדת. אצלי במשפחה שוברים בשבילי תקרות זכוכית כל יום. אני רק צריכה ליהנות ולממש את זה. לא קל, אבל אני עובדת קשה ולא מפסיקה לנסות.

      אני נורא נהנית כששואלים אותי שאלות, גם שאלות קשות. ההתנהלות הזו מבטאת עניין בי, שאנשים רוצים להכיר אותי ושאני לא שקופה. אל תתביישו לשאול שאלות ולפנות אליי ישירות, גם אם ניפגש. מבטיחה לענות על כולן. מילה של לי.