חוק יסוד נשיא המדינה נפתח במשפט קצר, ענייני וחד-משמעי, כמעט כמו "בראשית ברא אלוהים" או "בארץ ישראל קם העם היהודי": בראש המדינה עומד נשיא. ארבע מלים ברורות. ראש המדינה הוא הנשיא. לא ראש הממשלה.
בנימין נתניהו, אזרח שומר חוק וגם מחוקק זה שלושה עשורים, למעט הפוגת תבוסה בשנים 1999-2003, אמור להכיר היטב את ההבדל שבין ראש הממשלה לראש המדינה. בן גוריון לא היה מתבלבל בין שני המונחים, בין הפוליטי לבין הממלכתי.
אתמול העלה נתניהו לרשת ציוץ-סרטון, משוחק ומדובר ומוקלד, המסביר לתומכיו מה עומד במוקד הבחירות לכנסת. לא איזו ממשלה תוקם, ומי יעמוד בראשה, ומה יקרה אם נגד אחד המועמדים יוגש כתב אישום, אלא על שאלה אחת ויחידה: "מי יהיה ראש המדינה הבא של מדינת ישראל".
התסריט נכתב בהקפדה על מה שנאמר בו וגם על מה שלא. למשל, המונח "הערבים", אלה שהוסעו כביכול בהמוניהם לקלפיות בבחירות 2015, אינו נזכר. במקומו אומר נתניהו "הם", אלמונים כלשהם שתמיכתם תהיה משענתם המפוקפקת של בני גנץ, יאיר לפיד ואהוד ברק.
אמנם ייתכן שנתניהו סתם כך נכשל בלשונו ואמר - ואחר כך כתב - "מדינה", כשהתכוון לומר "ממשלה". פליטת פה. קורה גם לנואמים הרהוטים ביותר. המופע הוצג בפני קהל אוהד וחבל למחוק את ההשקעה ולביים מחדש. מדינה, ממשלה, מה זה משנה. העיקר ביבי, רק ביבי.
אבל בתקופה רגישה כל כך יש מעט מאוד מקריות. אם, למשל, ולדימיר פוטין יגיע לישראל ערב הבחירות כדי לחנוך את אנדרטת הלוחם הרוסי, זה לא יהיה בגלל מלחמת העולם השנייה, אלא לכבוד מלחמת הבחירות השניות. מעניין לראות איך פוטין ונתניהו יתייחסו באירוע לאביגדור ליברמן. זאת גם יכולה להיות מחוות כיבוד והזדמנות פיוס.
פוטין ורג'פ טייפ ארדואן, עוד יותר מדונלד טראמפ האסור חלקית בכבלי הקונגרס, הם הדגמים השלטוניים החלומיים של נתניהו. נשיאים ריכוזיים, המחזיקים בידיהם סמכויות מלאות לצד מעמד ייצוגי.
דגם כזה ניסה נתניהו לשווא להשיג לעצמו לפני בחירתו של ראובן ריבלין לנשיאות וכתחליף לה. גם עכשיו אין לו סיכוי לממש את החלום, כי חברי הכנסת מכל המפלגות לא יוותרו לאיש על כוחם.
מציאותי יותר המאמץ להמיר את ראשות הממשלה בראשות המדינה - להיבחר לנשיאות בתום כהונת ריבלין, בעוד שנתיים. העסקה שיציע נתניהו לליכוד ולשותפיו, אם לא ייפול עד אז תחת כובד אישומיו, תהיה פשוטה: נשיאותו תמורת נטישת הזירה הפוליטית ופתיחת אופקי קידום למתמודדים המתוסכלים על ראשות מפלגתו וממשלתו.
הפיתוי הגדול בנשיאות
כדי שזה יקרה, על נתניהו לשרוד בתפקידו, בין בתכסיסי חסינות והתגברות ובין בעודו יושב למשפטו במחוזי ירושלים, ולדלג מעיר-מקלט אחת לשנייה. הפיתוי הגדול בנשיאות הוא סעיף 14 באותו חוק יסוד שסעיפו הראשון נשכח מנתניהו. אותו 14, להבדיל מ-14(ג) בחוק מבקר המדינה, המפנה חשד לפלילים ליועץ המשפטי לממשלה ושהמיט על משפחת נתניהו בין השאר את תיק המעונות, קובע כי הנשיא לא יעמוד לדין פלילי בעת כהונתו. זהו החוק הצרפתי בגרסה הישראלית וגם מותר הנשיא מראש הממשלה.
החוק לא צפה ולכן גם לא אסר מועמד לנשיא הגורר איתו מהאזרחות, או מהממשלה, תיקים פליליים. הנשיא נתניהו יוכל להקפיא את תחילת משפטו, או המשכו, עד לסוף הכהונה ב-2028, קצת לפני יום הולדתו ה-80. אמנם השנים אינן נחשבות לצורך ההתיישנות, אך מעשית זה יהיה סופם של התיקים.
ראש המדינה נתניהו יוכל, בתיאום עם שר המשפטים, להעניק חנינה לנאשמים הנוספים, נטולי ההגנה, בתיקי האלפים - שאול אלוביץ', ארנון מוזס ועוד. הכי חשוב, יהיה בכוחו למחוק את הרישום הפלילי של הגברת הראשונה, ובלבד שתיק המשפטים לא יצנח שוב לחיקה של איילת שקד.
בחירת הנשיא בכנסת חשאית, אך מעליה ירחף איומו של נתניהו - אם לא ייבחר, יישאר. כך שמותר להסיר מנתניהו את חשד המעידה המילולית. לא פליטת פה; פוליטיקה מהולה בפליליטיקה.
וזה אינו הציוץ התמוה היחיד של השבוע. טליה איינהורן, חברת ועדת המינויים הבכירים בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שם הציב אותה נתניהו, השתפכה בהבעת תמיכה בנתניהו. בהרכבים קודמים של ועדת המינויים ישבו שרים או חברי כנסת בדימוס מהמפלגות החברות בממשלה. לא היה קשה לנחש למי נתונה תמיכתם, אך הם לא העזו להתבטא פוליטית בעת חברותם בוועדה.
הזמנים השתנו, הסכרים נפרצו, ואיש לא יאמין שאיינהורן תבחן ללא משוא פנים מינויים הרצויים למנהיג שממנו היא מתמוגגת. היא לא הפרה שום חוק או תקנה, רק פעלה באופן לא ראוי ולא תקין. אך אילו טרחה להיוועץ בשופט גולדברג לפני שצייצה, הייתה בוודאי מקבלת ממנו חוות דעת שבסופה המלצה להתאפק ולשמור את העדפתה לעצמה.