מהפרעות בעיראק ועד כס השיפוט: מת מייסד המחתרת הציונית בעיראק

השבוע הלך לעולמו יואב בירון קטן. שופט, ממקימי המחתרת הציונית בעיראק, לוחם בקרבות תש"ח, משורר ונאמן לנגב. לפני כמה שנים אמר בירון קטן כי שני הדברים החשובים ביותר שעשה בחייו היו חלקו בהקמת התנועה הציונית בעיראק והשתתפותו במלחמת העצמאות, שם תרם את חלקו בהקמת המדינה. אותם שני דברים שהוא תיאר כחשובים בחייו מקפלים בתוכם אירועים משמעותיים רבים, לא רק בחייו כי אם גם בחיי הקהילה היהודית בעיראק, ומאוחר יותר בחיי מדינת ישראל הצעירה.

הוא נולד בבצרה ב-1923 להוריו חסיבה ואליהו. הבכור בין עשרה אחים ואחיות. בעקבות האוריינטציה והחינוך האנגלי אליהם נטו רבים מיהודי עיראק, ניתן לו השם פרדריק ובקיצור פרדי. רק מאוחר יותר, כשבגר, אימץ את הם יואב שהיה שמו במחתרת הציונית בעיראק. בגיל שנתיים עברו הוריו לבגדאד וכעבור 13 שנים שבו לבצרה.

בגיל 17 התנדב לצבא הבריטי ויועד להיות מתורגמן באחת מיחידות ה"גורקה"- יחידות של לוחמים נפאלים שלחמו בשורות הצבא הבריטי ונודעו כיחידות בעלות כושר לחימה גבוה. הצעיר מבין אחיו, שלמה קטן, סיפר כי "למעשה יואב תפקד ביחידה כלוחם לכל דבר". הוא השתתף בקרבות בצפון סוריה, לשחרורה מידי שלטון וישי הפרו-נאצי ועל חלקו בקרבות אלו הוענקו לו שני אותות הצטיינות.

במקביל הגיע הצבא הבריטי לעיראק שנשלטה גם כן בידי משטר פרו-נאצי שהסית נגד היהודים ועודד התנכלויות בהם. ב-16 במאי 1941 נכבשה בצרה. בעיר פרצו ב-19 במאי פרעות נגד היהודים. הבריטים שהעדיפו להתמקם מחוץ לעיר, לא התערבו. חנויות ובתי מסחר של יהודים נבזזו והושחתו, בהן גם החנות של אליהו קטן, אביו.

כעבור שבועיים, בחג שבועות, פרצו בבגדאד הפרעות ביהודים המוכרות כ"פרהוד". כ-180 יהודים נרצחו, רבים נפצעו, רכושם של עשרות אלפים הושחת ונבזז. האירועים הקשים טלטלו את הקהילה היהודית בעיראק. קטן שב מהקרבות לבצרה ובתחילת 1942 עבר לבגדאד כדי להשלים את לימודיו התיכוניים. הוא היה מתוסכל וכעוס נוכח אוזלת היד של הצבא הבריטית בפרעות ואז גם גמלה בליבו ההחלטה לפעול נוכח הפגיעה ביהודים. יחד עם כמה חברים, בהם קרוב משפחתו, אברהם שמאי, הקימו גוף שלו קראו "עדת יהודים חופשיים".

"הנוער ראה את העתיד. חשבנו שבעתיד המצב יהיה יותר גרוע" הסביר מה הניע אותם. לפני שש שנים התראיין למיזם "קולות ספרדים" שבו תועדו סיפוריהם של יוצאי ארצות ערב, שם סיפר כי מטרות הקבוצה שהקימו היו הגנה על היהודים, לימוד עברית ופעולה לקראת עליה לארץ ישראל.

הם הצליחו להשיג שני אקדחים והיו יוצאים ברכבת לאזור העיר באקובה שמצפון לבגדאד, שם היו מתאמנים בנשק ועושים תרגילי סדר.

ארגון ההגנה על יהודי בגדאד התרחב כשלעיר הגיעו שליחים מארץ ישראל ובתחילת 1943 הוא שב לבצרה. יחד עם שני חבריו, שמואל מוריה (מועלם) ודוד חכם, הקימו תנועה ציונית בעיר שלצד לימודי עברית ושימוש בנשק גם עזרו להעביר לבגדאד, בדרך לארץ ישראל, יהודים שהגיעו מאיראן. חלקם היו יהודים שברחו מאירופה דרך רוסיה.

באוקטובר 1945 שב לבגדאד לאחר שהתבקש לרכז את נושא העלייה הבלתי-לגאלית לארץ ישראל. במרץ 1946 הגיעה לבגדאד הוועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת ענייני ארץ ישראל, שהוקמה כדי להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ולמשבר העקורים היהודים באירופה.

בליבו של יואב גמלה ההחלטה כי עליו להיפגש עם נציג הוועדה ולתאר בפניו את מצוקת יהודי עיראק אחרי הפרעות שנעשו בהם. "התחילה מרקחה איך להגיע אליהם, איך להגיד את דברי התנועה, את הדבר האמיתי של היהודים. הרי כולם הופיעו שם ואמרו שכביכול מצב היהודים טוב", סיפר למיזם "קולות ספרדיים".

הוא הגיע לבית המלון בשעה ארבע אחר הצהריים בידיעה שהאנגלים יגיעו לשתות תה בשעה חמש. "הזמנתי כוס. פתאום בשעה חמש מופיע מזכיר הוועדה, שותה תה, אני מתקרב אליו לוחש לו שאני רוצה לדבר איתו. אומר לי: 'באיזה עניין?', אמרתי לו: 'בעניין היהודים'. קבעתי איתו בערב. נדמה לי ב-11 בלילה. אמרתי לו: 'מספר החדר שלך איזה?' נתן את מספר החדר".

מלווה על ידי חבריו הגיע למלון, בידיעה שהבולשת העיראקית מתצפתת על היוצאים והבאים להיפגש עם אנשי הוועדה. "אני יודע שרב הקהילה אמר לכם שהכול בסדר", אמר לו יואב, בידיעה שהרב נתון בין הפטיש לסדן ולא יכול היה לפרוש את המצוקות של הקהילה.

בתום הפגישה יצא למונית שחיכתה לו וכצפוי החל אחריו מרדף, הוא הצליח להימלט אבל נאלץ לרדת למחתרת ובתחילת 1947 נמלט עם דרכון מזויף בטיסה ללבנון ומשם הגיע לארץ ישראל, כשחצה ברגל את הגבול לקיבוץ כפר גלעדי. שלא בפניו הוא נשפט בעיראק לשבע שנות מאסר.

משם הגיע להכשרה בקיבוץ אשדות יעקב ויחד עם עליזה, לה נישא, היו ממייסדי קיבוץ נווה-אור שבעמק בית שאן. במלחמת השחרור היה מראשוני המתנדבים לחטיבת גולני בינואר 1948, אליה התנדבו צעירים מהאזור. בהשוואה לנערים בני ה-17 ו-18 יואב היה מבוגר וגם בעל ניסיון קרבי. הוא מונה לעמוד בראש יחידת מרגמות והשתתף בקרבות העקובים מדם בדגניה ובסג'רה.

על הקרב המפורסם בו נבלם השריון הסורי בשערי דגניה סיפר: "הייתה מרגמה יחידה בדגניה שעשתה שמות בצבא הסורי והתקלקל מתקן הכיוון, באמצע הקרב. אני לא ידעתי מה לעשות, האם לעזוב את המרגמה? והמצב היה חמור. אז בא לי רעיון עם תושייה; עשיתי מתקן פרימיטיבי על קרש, סידרתי זוויות, ולפי הזוויות האלה כיוונתי את המרגמה ופגעתי פגיעות ישירות".

משם המשיך לקרבות נוספים בגליל ובנגב. על חוויות המלחמה כתב את הספר "גליל בלהבות". במשך השנים גם כתב שירים רבים אותם איגד לספר שירה.

ב-1950 המשיך לשירות קבע במהלכו עבר עם המשפחה לנגב, שם היה סגן מפקד המושל הצבאי. תוך כדי השירות למד בלילות לימודי משפטים וסע מדי שבוע ללימודי ערב באוניברסיטת תל אביב. ב-1958 הוסמך להיות עורך דין.

במקביל הגיעה גם משפחתו מעיראק לישראל בשנת 1951 והתגוררו במעברת נווה דוד בחיפה. אז גם פגש יואב לראשונה את אחיו שלמה, בן הזקונים.

ב-1971 הוא מונה לשופט בית משפט השלום בבאר שבע ובמקביל הוא ואשתו, עליזה, התנדבו בקהילה המקומית. על תרומתם לעיר קיבל כל אחד מהם תואר יקיר העיר באר שבע. בתפקידו כשופט כיהן כ-20 שנה.

במשך השנים היה פעיל בשימור מורשת יהדות עיראק והמחתרת הציונית. היה חבר בהנהלת מוזיאון מורשת יהדות בבל. "אני ליברל", העיד על עצמו בפני מראיינת מיזם "קולות ספרדיים" והסביר זאת: "לראות את האנשים בגובה העיניים, ולא לעלות על אף אחד. להסתכל על האדם כאדם, לרחם על החלש, ולצפצף על החזק".

ביום שלישי הובא למנוחות בעומר. הותיר שתי בנות ושני בנים, 14 נכדים וארבעה אחים.