סאדו-שרוניסטים

בשבועות האחרונים נתבשרנו בקול תרועה על פתיחתו של מרתף העינויים, או בעגה המקצועית מועדון ה-BDSM (קשירה, משמעת, סדיזם, מזוכיזם) הראשון בציון. מהדרך בה סוקר האירוע היה ניתן להבין שמדובר במאורע מהפכני, אחד משיאיו של מפעל הקמת הארץ. נציגי התקשורת עמדו פעורי פה אל מול עלמות אוקריאניות קשוחות, מזוינות בבגדי עור,בשוטים ובפרגולים. "אתה כלב...אתה זבל...אתה למלא פקודה", סיננה אחת מהן למצלמה בשפת הקודש, כשהיא נועצת את מגפה במבושיו של גבר שמן במסיכה. הלב מתרחב.

אלא שהפרט הביזארי היחיד באותו סיקור מאלף היה הדיווח לפיו מדובר ב"סטייה המשותפת לאלפים בודדים". הקהתה ראייתנו עד כדי כך? אלפים בודדים? רק מי שחי לו במרתף עינויים אופנתי ביפו עשוי לחשוב שלובשי שחורים המצווים עלינו מה לעשות הם בגדר חידוש. צר לי לבשר להוגי המיזם: העינוי, התענית וההלקאה העצמית וההדדית הם סלע קיומנו, אובססיה לאומית רבת שנים שמקיפה את רוב רובו של הציבור הישראלי, ושיאה האורגזמי מתפרץ ביום הבחירות.

בדומה לארץ הנבחרת, החיים בעולם ה-BDSM מורכבים מארבעה מעמדות מרכזיים: אדונים, משרתים, מלכות ועבדים. גם אצלנו משחקים כללי הלבוש והטקס תפקיד מרכזי, בשינויי תפאורה קלים. קחו למשל את 200 אלף האדונים בגרסת הדובון, העוזון והסנדלים. 5 מיליון משרתים צייתנים סרים למרותם ורוקדים עשרות שנים לצלילי חליל העוועים שלהם. במשחק השליטה הזה, סד העינויים משול לצעצוע תמים בהשוואה לאחותו צמאת הדם – אדמת הקודש.

גם העבדים המקומיים רצו שינוי והמירו את מסכות העור וקולר הדוקרנים במדים ירוקים וכובע ב'. רק תקראו להם והם יעזבו הכל ויתייצבו בדום מתוח. האדונים מגדפים אותם, מטיחים בפניהם רוק, משפיטים אותם. אפילו המשרתים לועגים להם. והם – רק מרכינים ראש, נכונים לתת את חייהם בעבור מילה רעה. אולי זו הסיבה שמספרם הולך ומצטמצם. לא כל אחד יכול לעמוד בכאלה רמות של עונג.

כל אלה הם רק פכים קטנים משגרת היום במרתף העינויים המשגשג ביותר במזרח התיכון. פסגת העונג כאמור, שמורה ליום הבחירות ההולך וקרב. אותה שעת חסד בה נבחר בסבל מבחירה חופשית. הרי מעיכת מבושים, הצלפות פרגול וטפטוף שעווה רותחת, הם כאין וכאפס בהשוואה לעונג שלשול הפתק לקלפי. רק המחשבה מעוררת בי גלים של צמרמורת נעימה.

את העובדה שאנו ששים להפקיד את גופנו בידי מלכות קשוחות כמו שרות הליכוד יכול כל מזוכיסט בר דעת להבין בנקל. אלא שהפרברסיה הארצישראלית גדולה הרבה יותר: במקום מאסטר לבוש שחורים המלכנו עלינו סבא כרסתן, צחקן וטוב לב. המרקיז דה שרון. מקצוען אמיתי נטול גינונים מלוקקים, נוסח הרוזנים ברק ונתניהו.

ההסבר פשוט: סף הגירוי שלנו עולה ועולה. כדי שנמשיך לסבול בצורה אפקטיבית אנחנו רוצים, צריכים, זקוקים לעוד ועוד. כמעט 700 הרוגים, 400 אלף מובטלים בקירוב, נסיעות עוצרות נשימה בתחבורה הציבורית, רעב, קיצוצים – הצחקתם אותנו. הבוחר הישראלי לא פראייר. אנחנו דורשים קדנציה משודרגת של ייסורים צרופים. תשקרו לנו, תדפקו אותנו, תמרטו, תסחטו, תכאיבו ותכזיבו. בדיוק כמו שזועקים חצי משלטי החוצות במדינה – העם רוצה לסבול. נקודה אדומה.