מיליוני נשים ערביות ומוסלמיות נדהמו מפסיקתו של הדוקטור אחמד אלטייבּ, שייח מסגד אל-אזְהר בקהיר, מוסד הלימוד החשוב ביותר בעולם הסוני: השייח פסק כי זכותו של הגבר לגעור באשתו, לחנך אותה, לעזוב אותה ואפילו להכותה, אם הדבר נדרש. החלטתו מסתמכת על טקסטים מהקוראן וממסורות שבעל-פה, שמתאימים - כך לפי הפסיקה - לכל זמן ומקום.
למען האמת, השייח הנערץ קבע רשימת תנאים לגבר שרוצה להכות את אישתו: אל לו לגרום לה שבר או חבלה באחד מאיבריה, אל לו לגרום לה מום קבוע ואל לו להכותה בידו אלא באופן סימבולי בלבד - באמצעות שימוש ב"סִוַואכּ" (פיסת עץ המשמשת גם לניקוי שיניים) או במברשת שיניים. הגבר הרי עושה זאת "כדי להציל את משפחתו", והמכה נועדה לאישה המורדת. מטרת ההכאה, כך לפי הפוסק, היא לשים קץ להתמרדותה של האישה וליהירותה.
הנורא הוא שהצהרות מעין אלה, שטמון בהן היתר להכאת נשים, מעודדות המשך אלימות ואפליה נגד נשים, אף שלמרבה האבסורד נטען כי הן מבקשות דווקא לבלום את התופעה. אני סבור שהשייח עצמו יודע אל נכון שהבעל הכועס על אשתו לא יחפש מברשת שיניים כדי להכותה; הוא גם יודע שהאיסור על הכאה ביד לא יעצור את הבעל מפגיעה באשתו בדרכים אחרות, לדוגמה בבעיטה. במילים אחרות, עניין מברשת השיניים, ששורשיו נטועים באסלאם מאות שנים, אולי נשמע היום משעשע לחלק מהאנשים, אבל הבדיחה היא על חשבוננו בלבד.
האם גבר יכול למרוד באישה?
במאמציו להקל על התקבלותו של פסק ההלכה הזה שכח השייח של אל-אזְהר, או ככל הנראה העמיד פנים ששכח, שאלימות מילולית ונפשית נחשבת שווה בחומרתה לאלימות פיזית נגד נשים. השייח' הנערץ שלנו התיר את סוג האלימות הראשון ללא הסתייגות ואִפשר לגעור בנשים, שאותן מיין לשני סוגים: אישה מורדת ואישה לא מורדת. כך ביסס את טיעונו על מצב "נורמלי", שבו האישה מצייתת לבעלה וכנועה למרותו. התנגדות למצב זה לכך תגרור סנקציות ועונשים.
איש הדת הסוני הבכיר לא אמר לנו אם "התמרדות" היא פעולה שאפשר לייחס אותה גם לגברים או שמא היא מיוחסת לנשים בלבד. הוא גם לא אמר לנו מה אישה יכולה לעשות אם בעלה מזלזל בה, מפר את זכויותיה והורס בהתנהגותו את המשפחה, ובתוך כך פוגע בחברה כולה. הוא גם לא ציין אילו עונשים יושתו על הבעל המכה את אשתו. זה דבר שאין צורך לציין בעולם הסמכות הזכרית של אנשי הדת ופסיקות ההלכה, שכל עניינן היטפלות לנשים והענשתן על הטעות הקדומה שעשתה סבתן הקדמונית, שבעטיה נאלצנו ליפול אל הארץ במקום להמשיך ולחיות בגן עדן.
אני יודע שהשייח של אלאזְהר ואנשי דת אחרים כבולים לטקסטים אפופי הילה של קדושה. חלק מאותם אנשי דת מעזים לעסוק בפירושם ופירושם מחדש, ואותם אנו מכנים רפורמיסטים; אולם קולם חרישי, ואם יעזו לצאת נגד הטקסט הם יסכנו את חייהם. במקרה של השייח', קשה להבין כיצד מי שפסיקותיו נוגעות לחייהם של מיליונים ברחבי העולם המוסלמי הסוני מעז לפסוק באופן שמנותק כל כך מהצרכים החברתיים ומהצורך בשינוי.
זקוקים נואשות לרפורמה במחשבה הדתית
לא ייתכן שנשים מוסלמיות במאה העשרים ואחת יהיו חשופות למבול כזה של פסקי הלכה שיגבילו את יכולותיהן ובהמשך יגזלו את זכויותיהן. לא ייתכן שהשייח' של אלאזְהר יוותר על האחריות שלו - כן, אחריותו של המוסד הזה - לשמור על זכויות הנשים ולהגן עליהן. מייאשת העובדה שמוסד נעלה שכזה שם לו את השיח הרפורמי כיריב. הרי כל חטאם של המבקשים רפורמה באסלאם - למשל בחוקה החדשה של תוניסיה, שביקשה לעשות צדק עם נשים ולהעניק להן זכויות שוות בירושה - הוא השאיפה לנהוג בצדק עם נשים ולאפשר להן לקחת בחזרה את זכויותיהן.
למוסד דתי ולימודי חשוב כמו אלאזְהר יש תפקיד ויש שליחות. התפקיד הזה, והשליחות הזאת, אינם להגן על השליט אלא לצאת באומץ נגד מחשבה חשוכה. עודנו מייחלים ליום שבו מחשבה ותנועה דתית רפורמטיבית יובילו את אלאזְהר: או אז נוכל לומר שאנו עושים את צעדינו בבטחה מן הזמנים של הבּורוּת והקיצוניות אל עידן המודרניזציה. יש לקוות כי לא נאחר את רכבת האומות שכבר עשו את כברת הדרך שבין החושך לאור.
עורייב אלרנתאווי הוא פובליציסט וחוקר ירדני ומנהל מכון אלקודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם באתר "אלחוּרַה". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: רוני ברדה.