שמונה תמונות מחייו של שמאלן אוהד בית"ר

*** תמונה ראשונה: ההתחלה ***

1976. שמונה בערב לערך. בית משפחת גולדן ברמת-גן. האב, אריה, צופה במשחק כדורגל: גמר גביע המדינה בין בית"ר ירושלים למכבי ת"א. הבן, שי בן השש, רכון אל אביו, מתקשה להבין את חוקי המשחק בו צופה האב בעניין כה רב. האב אינו מסגיר את רגשותיו ואת הקבוצה המועדפת עליו.
בדקה ה– 90, אורי מלמיליאן, אז נער בן שבע-עשרה, ניגש לבעוט בעיטת קרן. חמש עשרה דקות קודם החמיץ פנדל. התוצאה היא 1:1. מלמיליאן מסובב את הכדור לפינה הרחוקה של גדעון אלרן, שוער מכבי. הכדור נושק לרשת. גביע המדינה עולה לירושלים. הבן מביט בהשתאות בדבוקת השחקנים הצוהלת ויודע: מעתה ועד עולם, תהיה זו הקבוצה שלו.

*** תמונה שניה: בר מצווה ***

1984. שש בערב לערך. אצטדיון רמת-גן. גמר גביע המדינה בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה. התוצאה היא 0:0, בדקה השבעים לערך. חלוץ חיפה, זאהי ארמלי, פורץ על הקו הסמוך למקום מושבו של שי גולדן – יציע אוהדי בית"ר. עשרות אוהדים מזנקים מיציעי האבן ומתקרבים לגדר, זועקים: "ארמלי יא מחבל, נשחוט אותך ואת המשפחה שלך". בית"ר זוכה בגביע. השמחה בלבו של שי גולדן מלאה. הוא רק בן שלוש-עשרה.

*** תמונה שלישית: מבוקש ***

1989. שתיים לפנות בוקר. בית סחור. מזרח ירושלים. טוראי שי גולדן עסוק בפעילות בטחון שוטף. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה. באחד הבתים אליהם נכנס הכוח בהשתתפותו, מסתתר מבוקש. נער בן שלוש-עשרה. הנער אינו נמצא בחדרו. מעל למזרן המיועד לנער לישון בו תלויה תמונה. מספר 11 בצהוב-שחור רץ לעבר הקהל באצבעות זקורות, שמח על כיבוש שער. שער הניצחון בגמר גביע המדינה מ– 1984. מבוקש פלשתינאי בן שלוש עשרה מעריץ את אלי אוחנה.

*** תמונה רביעית: גן החיות התנ"כי ***

1992. שש בערב. אצטדיון טדי. בית"ר ירושלים משחקת נגד מכבי ת"א. סיריל מקאנקי, הקשר הקמרוני של מכבי, נוגע בכדור מיד לאחר פתיחת המשחק. נהמות המחקות קולם של קופים רודפות אחריו, באשר הוא נוגע בכדור. הדבר נמשך כך לאורך כל המשחק. בסיומו של המשחק נשבע שי גולדן לא לדרוך לעולם באצטדיון טדי.

*** תמונה חמישית: מהפך ***

1996. שתים עשרה בצהרים. בית ספר "מורשת משה", ברמת-גן. שי גולדן משלשל לקלפי הבחירות שני פתקים: שמעון פרס לראשות הממשלה ו"אמת" לבחירות לכנסת. הוא לבוש בחולצה שקוראת "ישראל חזקה עם פרס". סטיקר דומה מעטר את מכוניתו.

*** תמונה שישית: טעות ***

1997. שש בערב. אצטדיון בלומפילד. בית"ר ירושלים והפועל ת"א מתמודדות במשחק העונה. קריאת העידוד העיקרית של אוהדי בית"ר היא "מוות לערבים". לאחר כיבוש שער הניצחון של פישונט מתחלפת הקריאה בשירת "נתניהו, עושים שלום בטוח". בתום המשחק ניגש האוהד שי גולדן למכוניתו. הוא מוצא ששני הפנסים הקדמיים מנופצים ושעל הסטיקר "ישראל חזקה עם פרס", הדביק מישהו "בית"ר ירושלים אימפריה". כנראה חשב אותו בטעות לאוהד הפועל ת"א.

*** תמונה שביעית: נמאס ***

מאי, 1999. שש בערב לערך. רחוב ארלוזורוב בתל-אביב. דירה שכורה. שי גולדן צופה בטלוויזיה במשחק גמר גביע בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. שלושה ימים קודם לכן זכה אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה. המיקרופונים של ערוץ 2 קולטים היטב את הקריאות "טועמה מחבל – אותך נחסל". לשי גולדן נמאס. נמאס לגמרי. הוא מחליט להפסיק את אהדתו לבית"ר ירושלים.

*** תמונה שמינית: יאללה בית"ר ***

4 בדצמבר, 2000. שמונה ושלושים בערב. בנימינה. משכן קבע. שי גולדן צופה בטלוויזיה במשחק העונה בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה. כשאלון יפת שורק לפתיחת המשחק נמלטת מפיו קריאת "יאללה בית"ר" עסיסית. הוא לבוש במכנסי טרנינג שחורים ובחולצה צהובה. בדרך מקרה. המחשבה על הקמפיין הפוליטי שמתנהל ביציעים מבחילה אותו. במחצית הוא חושב לוותר על המשך הצפייה לאות מחאה. בדקה ה– 87, כשכדורו של אבוקסיס פוגע במשקוף, הוא לופת את ראשו בשתי ידיו, כאילו היה אבוקסיס עצמו.

*** תמונה תשיעית: לא מסוגל ***

5 בדצמבר, 2000. אחת ושלושים בצהריים. בנימינה. שי גולדן מתיישב לכתוב טור בנושא "האומץ להיות מחוץ לקומץ". הוא מתעתד למסור מעל העמודים הוירטואליים של "וואלה!" את הודעת הסתלקותו ממחנה האוהדים של בית"ר ירושלים. עד לעצם שורות אלה, הוא אינו מסוגל למצוא בתוכו את האומץ לעשות זאת. כאחוז מחלה נגיפית, כמוכה דיבוק לא רציונאלי הוא ממשיך להיות אוהד בית"ר. מודע לכך שמדובר בגזירת גורל אשר הוציאה מידיו את חופש הבחירה. בניגוד לכל אמונותיו הפנימיות ותפישת עולמו, הוא מוצא עצמו ממשיך לפלל לניצחונה של קבוצה עמה איננו מזוהה עוד בשום אספקט. במידה מסוימת, מדובר במחלת נפש.