השנאה שמחברת בין יהודים, מוסלמים ואירופה. דעה

המוסלמים שהיגרו לאירופה הגיעו אליה ממדינות לא דמוקרטיות, מחברות שאין בהן שוויון בין נשים לגברים ואין שוויון בין מוסלמים ללא מוסלמים. הם הגיעו מחברות שכופות בכוח את הדת על המרחב הציבורי. זאת ועוד, בהיעדר מסורת של ביקורת עצמית או של סולידריות עם האחר, רבים בחברות אלו מתעקשים להדגיש את ייחודיותם דרך מאכלים ולבוש ודרך סיווג שלילי של כל מה שיש לו זיקה לאחר.

את התופעות האלה עלינו ללמוד כדי שנוכל לשנות אותן וליצור חיים הוגנים יותר לכולנו. אולם בהתמקדנו בבעיות של ארצות המוצא, אנו נוטים לשכוח את תמונת המראה: הבעיות בארצות הקולטות. לדידי, אירופה סובלת כיום מחולי ומצוקה לא פחות מארצות המזרח. אירופה שבה ומחפשת שעיר לעזאזל למצוקות אזרחיה. ראו לדוגמה את גזענות הבריטים כלפי האזרחים הפולנים שהיגרו לאי הבריטי מאז הצטרפותם לאיחוד האירופי, גזענות שקיימת אף שהבריטים והפולנים שניהם נוצְרים, שניהם לבנים ושניהם אוחזים בערכים מודרניים משותפים.

כך גם פני הדברים לגבי היהודים: ראו את היחס האנטישמי כלפיהם ברבות מחברות אירופה, אף שזהו ציבור שמשולב בהן זה דורות. ראו מה מתרחש אפילו בגרמניה, שמה שעוללה ליהודים מכביד על מצפונה והיא השקיעה מאמצים ומשאבים אדירים כדי להרהר בעבר. גם במקום הזה, שיהודים היו אמורים להרגיש בו בטוחים כיום, אומרת הקנצלרית מרקל שהיא מצטערת על "המקום שהגענו אליו", שכן כל מרכז דתי או תרבותי יהודי צריך עכשיו את הגנת המשטרה. גורם רשמי בגרמניה אף יעץ ליהודים במדינה שלא לחבוש כיפה בציבור, ולפי הסטטיסטיקות הרשמיות, תשעים אחוז מהתקיפות נגד יהודים בגרמניה מתבצעות על ידי הימין הקיצוני, שמלבד היותו אנטישמי הוא גם איסלמופובי.

כפי שכבר אירע בהיסטוריה, למשל במסעי הצלב ובאינקוויזיציה הספרדית, גם כעת צרורות האנטישמיות והאיסלמופוביה באותה החבילה. אנו חיים בעידן שבו השנאה לאחר כמעט מוטבעת בנו. לצד הקדמה הטכנולוגית, ההצפה במידע ובנתונים, הגלובליזציה המואצת ותאוות הבצע של כלכלה ניאו-ליברלית, אנו חיים בחשש מפני העתיד לבוא. המהירות שבה מתרחש השינוי כמעט מעודדת שנאה לשונה; היא קוראת להיאחז היטב במה שנדמה לנו כשורשים וכזהות וממציאה געגוע לעידן שבו כביכול היינו רק עם עצמנו, ללא זרים. כך אנו מתחילים לדבר על "הבדלים מהותיים" בין עם אחד לשני; על עם ברברי ועם תרבותי.

ואולם, בניגוד למה שנהוג לומר, הזיכרון יכול לשכוח יותר ממה שהוא זוכר והוא יכול להמציא יותר מאשר להיות נאמן. ראו למשל את התמיכה שזוכה לה מתאו סלביני, שר הפנים האיטלקי המשתייך למפלגת הימין "הליגה הצפונית"; תומכיו שכחו כנראה שכאשר הסבים שלהם היגרו לשווייץ הם מצאו עצמם תחת מתקפה מצד תנועה מרושעת שדגלה בסיסמה "שווייץ תחילה".

יש כאלה המאמינים כי איסלמופוביה פוגעת רק במוסלמים וכי אנטישמיות פוגעת רק ביהודים. ועל כך יש לענות בצורה ברורה: הרעיון שהיהודים מרוויחים מהאיסלמופוביה או שהמוסלמים מרוויחים מאנטישמיות הוא רעיון עוועים. בנימין נתניהו, חברו של ראש הממשלה ההונגרי ויקטור אורבן ממפלגת הימין השמרני "מפלגת האזרחים ההונגרית", מייצג כנראה את המאמינים באשליה שהאיסלמופוביה טובה ליהודים, ואילו מוסלמים השמחים בהתבטאויות אנטישמיות של גורמים במפלגת הלייבור הבריטית של ג'רמי קורבין מייצגים את הצד המקביל. אולם במקרה הטוב, שני הצדדים האלה הם קצרי רואי. במקרה הרע, הם שילוב של גזענות ונטייה להרס עצמי.

אך ככל שהאווירה באירופה חולה, אנחנו כאן במזרח התיכון חולים לא פחות. קחו לדוגמה את לבנון ואת יחסה לפליטים הסורים המתדפקים על דלתה. רק בשבועיים האחרונים שמענו על משפחות סוריות שגורשו מאחד המבנים בשכונת אלזריף בביירות אף שהמשפחות האלה שכרו את בתיהן לפי חוק.

תלונות של תושבים לבנונים הספיקו כדי להביא לפינוי אכזרי של אנשים מבתיהם. במקרה אחר חשפו חמישה ארגוני זכויות אדם, חלקם בינלאומיים, כי הרשויות הלבנוניות גירשו 16 סורים משדה התעופה של ביירות ללא כל סיבה. צריכים עוד? מתברר שמועצת חכמי הדת בלבנון גרמה למשרד הביטחון הלבנוני להוציא צווי הריסה לבתים שנבנו לעקורים סורים שגרים במדינה, ושהעמותה הלבנונית "אג'נדה משפטית" חשפה כי בהוראת גופי הביטחון של המדינה הוגבלה כניסת סורים ללבנון והותנתה בתנאים המנוגדים לחוק הלבנוני ולחוק הבינלאומי.

מה שקשה יותר מהמציאות הזאת הוא השתיקה של אותם "ריאליסטים" הטוענים כי הסורים בלבנון "חופשיים". ואני טוען שהם אכן חופשיים: הם חופשיים לנסות לעשות את דרכם לדרום אידליב או לצפון חמאת, שם הרוסים ייקחו עליהם אחריות. והם יכולים גם ללכת "חופשיים" לאזורי הגבול, שם יקבלו את פניהם אנשי חיזבאללה.

אירופה מכוערת וכך גם המזרח התיכון. כמו שאירופה מחפשת אחר שעיר לעזאזל להאשימו בצרותיה ולתלות בו את התרחקותה מתחושות סולידריות, עזרה הדדית ואמפתיה - כך עושות גם ארצות המזרח התיכון, ולבנון היא דוגמה טובה לכך. לאן שלא נפנה, העולם הזה מכוער: הן המדכא הן המדוכא, גם הארצות שבורחים מהן וגם הארצות שבורחים אליהן.

חאזם סאריה הוא עיתונאי ואינטלקטואל לבנוני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "א-שרק אל-אווסט" הרואה אור בלונדון. בגרסה מקוצרת זו הוא תורגם בפרויקט "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. מערבית: דימה דראושה.