בנימין נתניהו ואביחי מנדלבליט משחקים בשנתיים האחרונות שח-מט. לעתים זה נראה כמו טניס שולחן, אבל בפינג פונג התוצאה נקבעת רק בנקודות. בשח-מט יש גם מגבלת זמן. אף שהמהלך האחרון של היועץ המשפטי לממשלה עדיין אינו מכריע את ראש הממשלה, הוא מכניס אותו לדוחק זמן. השעון עשוי לגזור על נתניהו הפסד.
מנדלבליט שגה קשות במהלכיו הקודמים. לא אצה לו הדרך. אולי קיווה שנתניהו יפרוש בהסדר, משיקוליו, ויפטור מעונשו, פשוטו כמשמעו, את מערכות התביעה והשפיטה. הוא בחר בשיטת המאמץ העיקרי, שלושת התיקים, וניסה לנקות את השטח ממאמצים משניים כגון תיק המעונות של שרה נתניהו, בפשרה שערורייתית, ותרנית ורכרוכית על חשבונם של אזרחי ישראל; הוא עוד עלול לחתור לגישור פלילי גם במשפטו של בעלה.
נתניהו, בתגובה לרפיונו של מנדלבליט, לקח את שעון המשחק ומתח את הקפיץ שלו כרצונו. הוא הקדים את הבחירות לכנסת ה-21 כדי לחזור ולכבוש את ראשות הממשלה ולהחזיק בה כמטריה ביום הסגריר של כתב האישום. מנדלבליט ספג מהלומה והבליג. אחרי שקבע את מועד השימוע מאוחר מדי, ל-10 ביולי, הסכים להרחיק אותו בשלושה חודשים נוספים, לפי תקן אולמרט - שבעת החודשים שהוענקו לאהוד אולמרט, לאחר פרישתו המאולצת מראשות הממשלה. בכך חיסן את עצמו מפני טענות אפליה. נתניהו, המתמרמר תמיד על קיפוחו לעומת הזולת, צמוד מעתה לאולמרט. בהתחשב במקום שאליו נשלח ראש הממשלה לשעבר בתום ההליכים נגדו, זו אינה בשורה מעודדת במיוחד.
תכנית נתניהו הייתה תלת-שלבית. ראשית, הקדמת הבחירות ויצירת חיץ של חודשים בין כתב החשדות לבין כתב האישום. החיץ הוא בעיקר הזמן שיחלוף בין כתב החשדות לבין השימוע ואחר כך, אם כי קצר יותר, הזמן שיעבור בין השימוע לבין פרסום כתב האישום. שנית, ניצול זמן זה להרכבת ממשלה ולהחזקה מחודשת במטריית ראש הממשלה, המאופסנת מאז פיזור הכנסת ה-20. שלישית, ייצור מטריה נוספת, גדולה עוד יותר, בדמות חקיקה חדשה ("פסקת ההתגברות") או שימוש בחקיקה קיימת (חסינות), למקרה שבג"ץ ינסה לקחת ממנו את מטריית ההיתר שניתן לראש ממשלה להישאר בתפקידו גם בעת משפטו.
אותו היתר נשאר בחוק היסוד כסרח עודף מגרסתו הקודמת, הבחירה הישירה, שם היה צמוד להגבלת משך הכהונה לשבע שנים. מכל מקום הוא התכוון לראש ממשלה שההליכים נגדו נפתחו בעת כהונתו, לא מי שמביא איתו תיקים מהבית, כמועמד לראשות הממשלה החדשה - הכנסת והממשלה הקודמות אינן נספרות לעניין זה.
בתכנית המשולשת חלו גם שלושה שיבושים: הראשון הוא כישלונו במאמציו להרכבת הממשלה. השני שמרוב פחד שמא הנשיא ראובן ריבלין יטיל את ההרכבה על ח"כ אחר והוא יישאר ללא ראשות ממשלה ולפיכך גם ללא מטריה, מהלך פיזור הכנסת ועריכת הבחירות, כאילוץ שחייב הסכמת רוב, בסמוך מאוד למועד השימוע שקבע לו מנדלבליט. השיבוש השלישי הוא קלף החסינות/התגברות שהטיל על השולחן. בניגוד להיתממותו עד לבחירות הקודמות, הכניס את בית המשפט העליון למצב רוח קרבי. אם לא היה די בהצפת הכוונה, היא לבשה גם פרצופים מסוימים מאוד של יריב לוין ובצלאל סמוטריץ'.
צריך להכיר את התרבות הארגונית של שופטי העליון, שמרנים ולא מהפכנים, כדי להבין עד כמה הם נזהרים בכבודם של ראשי ממשלה מכהנים ורואים במאורע הממשמש ובא של כתב אישום נגד נתניהו מפנה משמעותי בתולדות מדינת ישראל. השופטים אינם מתחסדים, אינם מתיימרים לצפות ממנדלבליט לנקוט כלפי נתניהו בגישה שוויונית מוחלטת. ברור להם שהיועמ"ש - שגם הוא, כמוסד ובמידת מה גם כאיש - נותן לראש הממשלה הנחות מפליגות. הוא אינו רודף אותו, אלא בורח מפניו, ועד גבול מסוים הם משלימים עם כך ובסתר אף מברכים על כך, כי היו שמחים להיפטר מהצרה של משפט נתניהו.
הגבול נחצה בהסתערות העקרונית, כביכול והאישית בפועל, על העליון ובאיום לאייש את תיק המשפטים בלוין או בסמוטריץ'. אף שאינם מעורבים במרקחת הפוליטית, יש לשופטים דעות על פוליטיקאים (ולעתים גם על מדיניות; אריאל שרון, בהיותו ראש הממשלה, החשיב מאד את עמדותיו של "השופט הראשי" אהרן ברק ונהג לעדכן אותו באמצעות איש סודו, דובי ויסגלס). בעליון נחרדו לשמע מועמדותו של סמוטריץ' ועוד יותר מכך למראה לוין. לכאורה, אמור להיות ההפך, אבל סמוטריץ' התבטא באופן כה מקומם, כה מופרך, עד כדי נטייה להשמדה עצמית, בעוד שסגנונו המאופק של לוין נחשב מסוכן יותר בדיוק מפני שמאחוריו עמד תוכן קיצוני לא פחות.
שר משפטים על תנאי
מינוי אמיר אוחנה לשר המשפטים בממשלת המעבר לא פתר את בעיית לוין-סמוטריץ', העשויה לשוב ולהתעורר לאחר הבחירות, אם תוצאותיהן תהיינה דומות. בנוסף להעדפות המשפחתיות הידועות, שהביאו לתגמול אוחנה על נאמנותו המוחלטת, עומד מאחורי המינוי שיקול פנים-מפלגתי. אוחנה הגיע לכנסת מסניף הליכוד במרכז תל אביב, כן השיגור של גדעון סער, אופיר אקוניס ועכשיו בת חסותו של סער, מיכל שיר. לנתניהו חשוב לוודא שתל אביב לא תהיה כולה של סער. אוחנה הוא כמובן שר משפטים על תנאי, כשברור מהו התנאי.
ובינתיים, על בג"ץ לדון, או להיערך לדיון, בעתירות נגד מנדלבליט כרחום וכמחמיר, לאחר שנידב לנתניהו מועד מאוחר מדי לשימוע, במקום להתעקש כהבטחתו המופרת על 10 ביולי; או קצב לו ארכה קמצנית מדי, במקום להרעיף עליו את השנה שדרש עד סוף מאי 2020. מה שעונה הפרקליטות בשם היועץ בהקשר הראשון מניח את התשתית לתשובות הצפויות בהקשר השני, אם יוגשו עתירות דלות סיכוי לצורך פוליטי או תקשורתי.
בעמדת המדינה, כפי שנמסרה לבג"ץ ובתכתובות בין עוזר היועמ"ש גיל לימון לסנגור עמית חדד, יש שני יסודות מוצקים ועוד עקיצה: כידוע לכל ומגובה בתקדימים לרוב, בג"ץ נוטה שלא להתערב בהחלטות מקצועיות של התביעה, בעיקר בדרגים הבכירים של היועמ"ש ופרקליט המדינה, כולל ב"סד הזמן"; נתניהו הוא שהביא לבחירות מחודשות ומציג אותן עתה כהנמקה לדחיית השימוע; ועיסוקיו כראש ממשלה וכיוזם חקיקה בכנסת, אילו הצליח בהרכבת הממשלה, לא היו פחותים מאלה הצפויים לו בהכנותיו לשימוע בעת מערכת הבחירות. במילים עדינות פחות, אל נא יבלבל את המוח.
אשר לטענותיו של חדד, הערב (שני), כי הוא לבדו ומתקשה להתגבר על העומס, חסרים מסמכים (זה דווקא מקל על העומס) ועדיין מונעים מנתניהו המסכן לקבל תרומות מחברים למימון הגנתו - אף לא באחת מהן יש ממש. חדד אינו איש, הוא משרד. עובדים איתו, כמו עם סנגורי החשודים האחרים בתיקי נתניהו וכפי שעבד בעצמו בהיותו במשרד עו"ד יעקב וינרוט, עורכי דין נוספים. המסמכים חסרים מפני שהסנגור אמור להתרכז בעיקרי טיעוניו וכי התביעה משיקוליה המובנים אינה מעבירה הכול, רק את ליבת התיק, בוודאי לא את נתיב הנייר המוביל לגיוס עדי המדינה. ואשר לתרומות, בניינים נתניהו - בניינים ולא בנימין - הוא אדם עתיר נדל"ן. ימכור, ימשכן, יפדה השקעות ויעשה מה שארנון מוזס, שאול אלוביץ', זאב רובינשטיין וכל חשוד בכל תיק אחר עושה.
נתניהו מנסה לשבש את התהליך. עמידה לדין היא חובה, השימוע הוא זכות; אצלו זה הפוך. הוא מאמין שאם יידחה עד אין קץ את השימוע, כלומר את ההחלטה על כתב האישום, יגיע בשלום למרחב החסינות. לכן השלב הבא במאבק מתוזמן לאוקטובר.
אוקטובר לא יהיה צילום מסך של אפריל
החודש האחרון של מערכת הבחירות, מאמצע אוגוסט עד אמצע ספטמבר, יהיה רווי אירועים בתיקי נתניהו. ב-15 אוגוסט או בסמוך לו ייערכו שימועי מוזס ואלוביץ'. ההחלטות על חשודים אלה בתיקים 2000 ו-4000 יכולות להתקבל בתוך שבועיים-שלושה, אך פרסומן הרשמי - להבדיל מהשערות מלומדות בתקשורת - יעוכב עד לשימוע של נתניהו. שבועיים לפני 2 באוקטובר, כלומר ממש ביום הבחירות או למחרת, על חדד להעביר בכתב את תמצית טיעוניו. בגלל רחמנותו של מנדלבליט, זה יהיה מאוחר מדי להשפעה על המצביעים - אך לא על המיקוח בין הסיעות, על ההמלצות לנשיא ועל שיקול הדעת של ריבלין בבואו להטיל שוב על ח"כ כלשהו, בשנית בתוך חצי שנה, את הרכבת הממשלה.
הכנסת החדשה תידרש לדון בהסרת חסינותו של נתניהו. ב-1995, כאשר נתניהו חשף מסמך צבאי סודי ("מסמך שטאובר") כדי לסכל את מגעי ממשלת רבין עם סוריה, הוא ניצל מחקירה פלילית ומאישום, כי היועמ"ש מיכאל בן יאיר פסק שפעל במסגרת תפקידו כח"כ ולכן ראוי להחיל עליו חסינות מהותית. אף ששום עילה מאלה הנקובות בחוק החסינות לא תחול עליו בתיקיו הנוכחיים, זה לא יפריע לתומכיו לנסות למנוע ממנו לעמוד לדין, למתנגדיו לעתור לבג"ץ נגד החלטת הכנסת, לבג"ץ - בתמיכת מנדלבליט - לפסול את החסינות ולנתניהו לנסות להתגבר בחקיקה על בג"ץ.
אלא שאוקטובר לא יהיה צילום מסך של אפריל. על ציר חשוד-נאשם, נתניהו יגיע לבחירות קרוב יותר להחלטה על אישום. מהלכיו שקופים מבעבר, הוא בלחץ זמן ושחקנים מנוסים אך לחוצים נוטים לשגות ולהפסיד. השאלה המכרעת היא עד כמה יוכל היועמ"ש להשתחרר מהלחץ ולדבוק בתכנית המשחק שאימץ לאחרונה, כי בעקבות אירועי השבוע יריבו הראשי של נתניהו בבחירות לא יהיה בני גנץ או אביגדור ליברמן, אלא אביחי מנדלבליט.