כשנושא הכלים מאס לשרת: הבחירות פתחו את הצהר לנקמת ליברמן

נעימת הנושא בפסקול הסדרה כבר ידועה: "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי. האגוזים של בנימין נתניהו במפצח של אביגדור ליברמן. ובעוד מירי רגב מתלבטת אם להעניק לבלדה על ביבי ואיווט מענק עידוד, היא יכולה לחזור כדרכה גם לסרוונטס, בתרגומם של ביאטריס סקרויסקי לנדאו ולואיס לנדאו.

"דון קיחוטה שמו", אמר סנצ'ו פאנסה, "והוא מכונה גם האביר בן דמות היגון".
אמר דון קיחוטה לנושא כליו: "גש הלום, סנצ'ו בני, ועזור לי להתפשט מבגדי, כדי לראות אם יש לי נקודת חן חומה המצמיחה כמה שערות קשות כזנב סוס".
לא צריך להתפשט", ענה סנצ'ו", כי אני יודע שיש לכבודו נקודת חן כזאת באמצע עמוד השדרה, וזה סימן לגבר חזק".

וזה הסיפור כולו: לסנצ'ו איווט, הרוכב שפל-הרוח על אתונו, נמאס לשרת את דון ביבי, במרומי סוסו. נושא הכלים שובר את הכלים. עד עכשיו המליץ והמליך. כעת סדר חדש - הממליך משליך, עיסוק שהתנסה בו לפרנסתו בצעירותו.

לצורך ההתעללות בנתניהו לא משנה אם ברגע האחרון יומתק עונשו, כדי שיזכור בחסד מי שרד. די בכך שהוא מתפתל, מתחבל, מתייגע, מתייזע, ושהכול יודעים שליברמן מחזיק לא רק במפתח, אלא גם במפצח. הוא שיחליט אם, מתי וכמה ללחוץ את האגוזים.

נתניהו הפעיל בשלושת הימים האחרונים מול הכנסת את התרגיל השקוף שלא הועיל לו מול עזה: הכנת גייסות לכניסה קרקעית, כדי לשפר את אמינות האיום. הוא הודה בכך, באומרו שרצינות הקדמת הבחירות נועדה למנוע את פיזור הכנסת. הרתעה חוסכת הכרעה. אלא שבכנסת כמו בעזה, לא מאמינים שיפעל נגד טובתו, אף שהוא מסוגל להגיע לסף התהום, לאבד את בלמיו ולגלות שליברמן מסרב הפעם לתפקד כבלם-היד שלו.

ליברמן שוב אינו המהגר בן ה-30, יוצא שירות צבאי מקוצר, המציע את שירותיו לסמל הישראליות בניחוח אמריקני, שילוב של סיירת מטכ"ל וייצוג המדינה באו"ם ובטלוויזיה, המבוגר ממנו בעשור ובהלכות העולם. הוא גם לא העסקן המפלגתי שהגיע עם אדונו למשרד ראש הממשלה וביקש שם למנות יועץ משפטי חדש "בראש שלנו" - נבט שצמח והיה ליער של נבוטים. הכחשותיו, גם השבוע, אינן משכנעות. פצעיו לא הגלידו, הוא נוטר, וסוף סוף התגלגלה לידיו עת נקם.

השניים דומים באנוכיותם ובהתעלמותם מרגישות הזולת, אבל כשהזולת הוא אחד מהם, הפגיעה בלתי-נסלחת. המכבש של ליברמן נוסע בכנסת ובממשלה זה 20 שנה ושומט בשולי הדרך שר וח"כ אחר שר וח"כ, שהעלה והוריד, בהם דוד רותם, ישראל חסון, עוזי לנדאו, יאיר שמיר, יצחק אהרונוביץ', דני אילון ועוד. הנפגעת האחרונה: סופה לנדבר. רובם אינם מתאוששים מהעריפה, לפחות לא פומבית.

מזכיר מישהו, היודע להפוך הערצה למשטמה אצל מקורבים-מורחקים (איל ארד, וללא קשר משפחתי - עוזי ארד). נתניהו כה מרוכז בעצמו, עד ששגה בהערכת חסר של נחישות ליברמן ויכולתו לבוא איתו חשבון. זה חשבון כפול, אישי ופוליטי, המתורגם לפעולה נגד המשך שליטתו של נתניהו בליכוד ובממשלה.

ליברמן אוהב לשחק את הקשוח, האדיש, הבלתי חדיר. אחרי שנים של היעלבות מכל פקפוק בטיב קשריו עם המולדת הסובייטית, למד להתבדח על דימויו. פעם ופעמיים, כששאלו אותו פוליטיקאים משתאים כיצד ידע שאירוע מסוים עומד להתרחש, כיווץ את שפתיו בהבעה מסתורית ואמר בקול עבה, "קג"ב".

אך גם לאחר שהגיע לתיקים החשובים ביותר שמתחת לראשות הממשלה, חוץ וביטחון, נחשף לכל הסודות והשתתף עד פיהוק בכל החוגים המכריעים, לא סלח לנתניהו על אותה הדחה אכזרית בסוף 1997, שנה וחצי בלבד לאחר שסייע לו להגיע לשלטון. לטנק שכבש את קריית הממשלה באביב 1996 היו, כרגיל, שלושה מאפיינים מרכזיים: השריון היה הליכוד (לא מספיק, הפסיד בכנסת לעבודה), התותח היה נתניהו והמנוע היה ליברמן. אילו חסר אחד מהשלושה, שמעון פרס היה גורף את שבריר האחוז שחסר לו לניצחון.

כשנתניהו העיף את ליברמן, הוא היטיב איתו. בתוך שנה וחצי ליברמן הנהיג מפלגה ונתניהו היה מובס ומושפל בחדרי החקירות של יאח"ה. בעשור הבא שגשג ליברמן יותר מנתניהו. ברצותו כיהן בממשלות אריאל שרון ואהוד אולמרט, ברצותו נח מהן; ברצותו חבר לציפי לבני ואישר לאהוד ברק להישאר שר הביטחון. אבל מנגד ראה את ראשות הממשלה ואליה לא הגיע, כי הבוחרים דוברי הרוסית הרימו אותו מעל לאחוז החסימה, ויריביו על הנהגתם - נתן שרנסקי, פחות ממנו יולי אדלשטיין וזאב אלקין - לא היו חזקים כמותו, אך זה הספיק לחנות יציבה, לא לסופרמרקט הגדול ביותר בעיר.

נתניהו אינו אוהב את ליברמן יותר מאשר ליברמן אותו. התקיים ביניהם מאזן אימה - ליברמן הביא את המאזן ונתניהו את האימה. בשנים הרחוקות ההן, לפני רבע מאה, התערטלו הדדית כמו דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה. לא היו ביניהם סודות, גם לא על יחסי גברים-נשים ובעלים-רעיות. הם יודעים, או חושדים, כל מה שצריך לדעת ולחשוד בתחומי הבעיטות שמתחת לחגורה, כולל חגורת הכסף. ליברמן התפעל מחוזקותיו של נתניהו - ההשכלה, הרהיטות, האנגלית, יכולת העמדת הפנים - ובז לחולשותיו, כגון העמדת הפנים. נתניהו היה פסאדה, כפר פוטיומקין; ליברמן - גנרל פוטיומקין בעצמו, בונה הכפר המדומה.

עם שובו של נתניהו לשלטון לפני עשור, הוא כמעט והשתחרר מהצל של ליברמן. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, קיבל מעזבונו של מני מזוז את הטיפול בתיק חברות הקש. וינשטיין הודיע שהחליט להעמיד את ליברמן לדין, בכפוף לשימוע, ולמרבה רתיחתו של אגף החקירות והמודיעין במשטרה והסתייגותה של הפרקליטות, חודשים ארוכים אחר כך התברר שהשימוע זקף כפופים. נתניהו היה אמור לצהול על סגירת התיק הגדול נגד שר החוץ שלו, אבל בסביבת וינשטיין התרשמו שתגובתו הייתה הפוכה - אכזבה רבתי. תיק החוץ נשמר לליברמן עד לזיכויו בתיק הקטן, פרשת השגריר במינסק. נתניהו פחד להרגיז את ליברמן; אל געת.

בדיונים המדיניים והביטחוניים היה ליברמן קצר רוח, קשב וריכוז, מיעט לדבר והרבה לצאת, מהחדר ומהארץ. שלוש שכיות חמדה באירופה חביבות עליו במיוחד - וינה, קישינב ובאניה לוקה. כשהסתלק מכסאו בעיצומה של ישיבה התנקם נתניהו בפקידי משרדו ואסר עליהם להביע דעה בהיעדרו של השר. חברים אחרים בקבינט תהו אם הפקידים יודעים מהי עמדת "הבוס שלכם" ואם הם משקפים אותה, או את הערכתם המקצועית.

בוס, אבל לא בוס הבוסים, וכמה זמן אפשר להסתפק בתפקיד השושבינה המוזמנת לכל חתונה אך נותרת ברווקותה. תוצאות הבחירות פתחו בפני ליברמן אשנב נדיר. הליכוד הפך למופע של איש אחד, נב"ל - נאשם בכפוף לשימוע - וחלש ותלותי? מצוין. גם ליברמן הוא מופע של איש אחד, ואף שכוחו שביעית מזה של נתניהו, בלי השביעית הזאת נתניהו גמור. איזה תמריץ יש לו לסייע לנתניהו להשיג חסינות והתגברות וארבע שנים נוספות, שיזקינו גם גברתן כליברמן, ידללו את חלקם היחסי של הבוחרים דוברי הרוסית ויביאו לעסקי השעשועים הפוליטיים כוכבים חדשים?

נתניהו מעולם לא התנצל על ההדחה ההיא. ליברמן מעולם לא ביקש - להבדיל מלא ציפה - שיתנצל. אדם חזק אינו זקוק לתחנוני סליחה ומחילה. די בכך שסוף הצדק להופיע ושבלילות הארוכים בקיסריה או במעשיהו, או כשיתבצר מאחורי חומה בעובי של נייר עיתון כשבביתו צרחות וצעקות, יהרהר נתניהו כיצד נפל מהסוס.

בבית האחרון של הבלדה מתייפחים אדם וחווה, רגע לאחר הגירוש. הכול גן עדן, מרגיע אותם הנחש.