הדיקטטרות במזה"ת לא מתו, הן רק התחלפו. דעה

כשאנו בוחנים מקרוב את המהלכים של המפלגות במדינותינו ברחבי העולם הערבי - ובמיוחד את מהלכיהן של מפלגות או קבוצות במדינות שעברו מהפכה או מחאות עממיות והצליחו לקדם שינוי, למשל בתוניסיה, אלג'יריה או לוב - אנו רואים שרבות מהן קוראות לדמוקרטיה ומרימות אותה כנשק מול יריביהם.

בפועל, לצערנו, רב המרחק בין דמוקרטיה ובין אלה המתפארים ב"דמוקרטיה" שהם הביאו, הן מבחינת ערכים הן מבחינת תרבות. יש כאלה המאמינים שדמוקרטיה היא סיסמה ומילת קסם שדי להגות אותה ולקרוא בשמה כדי לסיים אחת ולתמיד את הדיקטטורה. אבל המציאות הפוליטית השוררת היום ברבות ממדינות המזרח התיכון שעברו "מהפכה" שוללת את הרעיון הזה, ומוכיחה כי הבעיה גדולה יותר מאשר הדחתו של משטר דיקטטורי כזה או אחר. במילים אחרות, התוצאות המאכזבות במדינות שעברו מהפכה נובעות מכישלון להפנים את ערכי הדמוקרטיה; התברר שהדיבורים על דמוקרטיה ועל שינוי רחוקים מהשיח ומההתנהגות הפוליטיים על קרקע המציאות.

עובדה היסטורית היא שאנו שייכים לתרבות פוליטית שהתבססה על עריפת ראשים, פיזית או מטאפורית - אלימות פוליטית שתכליתה עריפה וגדיעה של זכויות, חלומות ושאיפות. אני טוענת שהמורשת הזאת, הלא-דמוקרטית בבסיסה, היא העומדת בעוכרינו. שכן מבחינה תרבותית וגם מבחינה פוליטית, המעבר לדמוקרטיה בפועל מחייב מאמץ ומאבק לא רק עם הדיקטטורה שיש להפיל, אלא עם תרבות הדיקטטורה.

השינוי שאנו רואים אינו מעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה, אלא מדיקטטורה מסוג אחד לדיקטטורה מסוג אחר; מה שאנו חווים היום הוא מעבר מרעיון הדיקטטור היחיד אל קבוצת דיקטטורות קטנות העוטות כסות של דמוקרטיה אך אינן דמוקרטיות במהותן. זאת ועוד, לדידי "החזות הדמוקרטית" הזאת מסוכנת הרבה יותר מהדיקטטורה המוצהרת, הברורה והמוגדרת, מפני שהיא טוענת כי היא דמוקרטית למרות שבינה ובין דמוקרטיה המשותף היחיד הוא המעטפת החיצונית.

בתוניסיה, למשל, מספר המפלגות לאחר המהפכה ב-2011 עלה על מאתיים. אולם המספר הזה מסמא את העין. כאשר בוחנים את ההתנהגות הפוליטית של מפלגות השלטון או האופוזיציה מאז ועד היום, מוצאים שרובן דיקטטורות קטנות שנוקטות אלימות מרומזת, אלימות מילולית וניצול ציני של אירועים פוליטיים כדי לשרת אינטרסים אישיים צרים. יתרה מזו, ההתנהלות הפוליטית הנוכחית מעלה חשש סביר שהמצב לא רק שלא ישתפר, אלא אף יאפשר חזרה מהירה אל המצב הקודם. הדיקטטורות הקטנות למעשה מעכבות עשייה פוליטית ושינוי פוליטי אמיתי. הרי בהפלת המשטר הדיקטטורי המטרה לא הייתה פיצול של הדיקטטורה ושיבוט שלה, אלא הדחתה המלאה - גם פוליטית וגם מבחינת תרבות-פוליטית ותרבותית בכלל.

אין זה אומר שסכסוכים ומאבקים פנימיים הם בהכרח סמן של דיקטטורה; הרי גם בדמוקרטיות הוותיקות ביותר היו סכסוכים ומאבקים. אבל אלה היו מאבקים על ערכים כלכליים, חברתיים ואינטלקטואליים, מאבקים בין זהויות פוליטיות שונות, תחרות בין דעות וגישות. תחרות יכולה להיות חיובית, מעוררת דיון ופעולה, אולם לא זה המצב בדיקטטורות הקטנות החדשות במזרח התיכון. המאבקים המתגלעים בהן לנגד עינינו מעידים כי ההתפתחות הפוליטית לא הייתה גדולה כלל, ותהום פעורה בינן ובין חקיקה שתעיד על שינוי אמיתי. בפועל הן מציגות את אותה הפוליטיקה בכסות חדשה: שיח חריף המבוסס על שלילת היריב הפוליטי, הלקאתו ונקיטת אלימות סמלית נגדו. זהו שיח דיקטטורי גרידא.

לרודנות יש השפעות עמוקות ומתמשכות. היא מייצרת שחקנים נרקיסיסטיים ודיקטטורים צעירים. לפיכך, המערכה האמיתית אינה על שינוי פרסונלי, המחליף דיקטטור בדיקטטור, אלא על הדחה אמיתית של אותה רודנות ואדנות. והדרך לכך היא בתרבות: עקירה מהשורש של תרבות פוליטית אחת, וגידול וצמיחה של תרבות פוליטית אחרת. לשינוי פוליטי אין משמעות אם הוא אינו נתמך בשינוי תרבותי ערכי, מהותי ואמיתי. שינוי כזה נדרש מכל אחת מאיתנו שרואה עצמה כאזרחית שיכולה לתרום לבניין הדמוקרטיה בארצותינו. עלינו להיות כאלה באמת, לעורר רוח תרבותית ופוליטית חדשה, ולנטוש את השאיפות ונקודות המוצא של התנהגות פוליטית נרקיסיסטית, רודנית וסמכותנית.

ד"ר אמאל מוסא היא משוררת, סופרת ומרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תוניס. המאמר המלא התפרסם ביומון "א-שרק אל-אווסט". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. מערבית: סאלח עלי סואעד.