אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
מהו בית? מהי המשמעות של המילה הגדולה הזו? יש כאלה שאומרים שבית זה איפה שהלב שלך נמצא, מה שמרגש, אבל לא תמיד ברור. יש כאלה שרואים את חלקת האדמה שלהם כבית. יש מי שאומר שבית הוא כל מקום שאתה מרגיש בו בנוח.
בית הוא המקום הבטוח שלי, היכן שאני נמצאת רוב היום. וזה, למרות הכל, מקושר אצלי גם למקום גיאוגרפי. בית זה איפה שאני מרגישה אהובה. זה המקום שלי. אלו האנשים שנמצאים שם ותומכים בי. זה אולי אחד הדברים היחידים שלא משתנה בתכיפות סמוכה. עם זאת, לפני שנתיים עברתי דירה. כל חיי גרתי באותו הבית, ופתאום אחרי כעשרים שנה עזבנו אותו. זה היה מפתיע, קרה בפתאומיות, ובעיקר הפחיד אותי. לא ידעתי איך להתנהל בבית החדש. הכול היה שונה ולא כפי שהכרתי. אני רגילה שיש סדר ואני יודעת היכן כל דבר נמצא. זה נותן לי ביטחון.
מילה שלי | לכל הטורים של לי גיא רון
הרגשתי שהכל השתנה. זה היה מלחיץ. המקום הכי בטוח שלי נעלם. כאילו התפוגג ביום אחד. זה הרגיש לי קצת כמו חלום. הבית החדש כל כך יפה, אבל היה לי כל כך זר. אני חושבת שתמיד הנחתי שנישאר באותו הבית לנצח. זה לא היה מתוכנן. קצת נכפה עלינו, ואני לא הייתי מוכנה רגשית. נוצר שינוי גדול ודרסטי, והייתי זקוקה להרבה שיחות הכנה.
יש אנשים שאין להם בית או שלא מרגישים בטוחים בבית שלהם. אני מדמיינת מה היה קורה אילו לא היה לי בית קבוע. אני חושבת שהייתי מרגישה מעורערת וחסרת יציבות. תחושות מאוד קשות. הבית גם מאפשר לי לעשות דברים מחוץ לאזור הנוחות שלי, כי תמיד יש לי מקום פיזי בטוח לחזור אליו. אני אוהבת בבית את הפינה שלי, את המשפחה שלי, את המוסיקה בסלון ובמרפסת, את החדר שלי ואת סביבת העבודה עם המשלבות שלי, הכול אינטימי ובטוח.
קשה אם אין בית פיזי קבוע, אבל, עם כל זאת, התחושה האמיתית והמלאה של בית אינה פיסית בעיניי, אלא בעיקר רוחנית. גם אם אעבור הרבה דירות או בתים, מה שיהיה לי חשוב באמת ומעל לכל, הם האנשים שסביבי, שקרובים אלי ושנותנים לי להרגיש אני.
במובנים מסוימים הבית הוא גם החיבור בין הגוף לנפש. גופי הוא הכלי שלי שהולך איתי לכל מקום ומאפשר לי להרגיש בנוח, בבית. במשמעות הזו יש המון דברים שנותנים להרגיש בית, כמו למשל הספורט שאני עושה, הכתיבה שלי שממלאה אותי, המשפחה שלי והחברים, שאני בוחרת ושהם בוחרים בי. אני מרגישה שהכתיבה היא מקום המפלט שלי מהחיים הנורמטיביים. הכתיבה שלי היא ההגנה שלי. שם אני מרגישה חופשיה, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות. פשוט נקייה.
למרות שהבית של ההורים הוא לגמרי גם הבית שלי, אני רוצה להאמין שיום אחד זה יקרה ואני אגור בבית משלי. ביחס אליי, זה נראה כמו פנטזיה לרוב האנשים שמכירים אותי. זה יכול להיות במסגרת בית בקהילה, זה יכול להיות בהוסטל, זה יכול להיות בבית עם המשפחה לנצח ואולי אפילו בסוג של דירה פרטית. אני לא יודעת איך זה יסתדר בסוף, אבל זה יקרה. אני מקווה שיום אחד אצליח לדאוג לעצמי וזה יהיה הדבר הכי משמעותי שאעשה בחיי. אז לכם הקוראים, זה מה שאני מאחלת - להיות תמיד מוקפים בחום, אהבה וביטחון, לקבל כל מה שתרצו בבית הקיים או העתידי שלכם, ושתמיד תהיה לכם לפחות פינה שבה תהיו בטוחים. אין כמו הפינה הזו. מילה של לי.
