פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "המשימה - הריגת 1-2 ערבים": פקודות המטכ"ל הישראלי נחשפות

      ללא עמימות, ללא חשש מוועדת חקירה עתידית: כשמפקדי צה"ל הורו לשדוד, להמית, להוציא להורג ולרצוח

      דוד בן גוריון בן-גוריון אריאל שרון תעלת סואץ מצרים 1971 (GettyImages)
      "לא רצוי שנספר בפומבי". בן-גוריון ושרון בתעלת סואץ, 1971 (תצלום: GettyImages)

      "המשימה - הריגת 1-2 ערבים".

      "העדר של היאחזות עין גדי נגנב על ידי ערבים מהר חברון. המגמה להגיב על הנ"ל על ידי פעולת תגמול של לקיחת עדר. הכוונה: ביצוע פעולת שוד של עדר בגזרת עין גדי - הר חברון".

      "בתגובה על האש שנפתחה על תושב יד חנה יבצע פיקוד המרכז צליפה במגמה להרוג ירדני אחד".

      "הכוונה - תקיפת מחנות של שבט (בדואי) החונה בצפון הערבה ורציחת הגברים".

      המובאות מתוך מבחר פקודות של המטכ"ל בשנת 1954, הנחשפות עתה מתוך האוצר הגדול של מסמכי ארכיון צה"ל. לא מסתתרים שם במילים עמומות מפני ועדת חקירה עתידית. ברור מה מצווים על הכוחות - לשדוד, להמית, להוציא להורג, לרצוח. בניתוחים מלומדים אפשר לדבר על ענישה, אכיפה, הרתעה, סיכול ממוקד, תג מחיר ("לקבוע מחיר גבוה לדמנו", בשפתו של הרמטכ"ל אז, משה דיין) ולהנפיק עוד מטבעות לשון. בינם לבינם, הרחק מטווח שמיעתם של אזרחים ושרים, כתבו הקצינים, למען הסר ספק, גם את המילה המפורשת "לרצוח".

      כשתוכנן פרסום המסמכים כאן שררה בחזית עזה הפוגה מתוחה רגילה בין ימי הקרב של חודש מרס ("משמר קידמי", לכבוד מושב משמרת) ושל השבוע ("גן סגור", תמיד בשבת ולאור הרקטות גם למחרת). זאת תחילת תקופתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי, המקדש את הקטלניות במבצעי צה"ל ופוקד על כוחותיו לירות גם כדי להרוג. חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ניסחו את תורתם, במענה לאתגר שהציב כוכבי, במשוואות המגלמות הדדיות אך אינן זהות: "דם תמורת דם", פשוטו כמשמעו, ו"מידה כנגד מידה" - תשלום באותה מטבע של הסלמה (רחוק יותר, כבד יותר, הרבה יותר) אם כי לא בהכרח באותו ערך נקוב.

      כך השבוע. בשנותיה הראשונות של המדינה, לצריכה חיצונית, תעמולתית וציבורית, הוצגה מלחמתה הצודקת של ישראל על קיומה כחפה מכל תרומה נקודתית למותם של ישראלים. בחוג סגור, כגון בוועדת החוץ והביטחון בקיץ 1952, הוצע לפוליטיקאים להכיר את העובדות לפני שמתגוללים ברבים על הצד השני.

      הסוגייה הייתה הריגת ארבעה חיילי צה"ל בשטח ירדן. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הדף הצעות נרגשות לקיים על כך דיון במליאת הכנסת. "לא רצוי שנספר בפומבי על עניין זה", אמר, "כי הצד השני מבחינה חוקית היה בסדר".

      בן-גוריון הרחיב: "היה פטרול של כיתה שלנו ליד הגבול וכנראה מתוך טעות עברו את הגבול ונכנסו לתחום של עבר-הירדן, לא רחוק מכפר אחד. לפני זה היה דיון בוועדת שביתת הנשק על ההתנהגות ביחס לעוברי גבול בינינו ובין עבר-הירדן. הלגיון הציע שלא תהיינה יריות לעבר הגבול. אנחנו התנגדנו, כי רוב המקרים של עוברי גבול אלה מסתננים לצד שלנו. אם לא תהיינה יריות, זה עלול ליהפך לתנועה המונית, יען כי במקרה הכי רע יחזירו אותם. התנגדנו לזה. כאשר הפטרול עבר הם ירו. המפקד ושלושה אנשים חזרו. הוא מיד פגש מפקד יותר גבוה ממנו ויצא עם מחלקה שלמה לצד השני לחפש את הגוויות, וגם הוא נתקל באש וענה באש. גם מהפלוגה שלו נפל אחד. באופן כזה נפלו ארבעה. הם את הגוויות לא מצאו. מצאו רק רובה אחד וחזרו".

      הסבר חלקי לחציית הגבול נמצא לבן-גוריון ברמתם של הלוחמים והפיקוד הזוטר. "יש להניח שדבר זה בא במידה ידועה כי כרגע יש הרבה חיילים בצבא ומפקדים נמוכים שאין להם כל כך הרבה השכלה, שאינם יודעים כל כך להבדיל בין גבול לגבול, אבל זה עניין אחר. במקרה זה, לא הייתה אשמה בצד השני בתחומי הסכם שביתת הנשק ולאור הדיון שנתקיים זמן מה לפני זה על ההתנהגות במקרים כאלה".

      יו"ר ההנהלה הציונית דוד בן גוריון (משמאל) לוחץ את ידו של משה שרת לאחר החתימה על מגילת העצמאות בתל אביב מוזיאון, ספטמבר 2011 (לשכת העיתונות הממשלתית , שרשל פרנק)
      יומן גדוש בהפתעות מרות. שרת ובן-גוריון (תצלום: לע"מ)

      במקרים אחרים, באותה מחצית ראשונה של שנות ה-50, כאשר אזרחים ישראלים נקטלו בידי מסתננים מגבולות מצרים וירדן, המדינה הצעירה וצבאה הדל חשו חוסר-אונים וחיפשו דרך להתמודד עם ההתקפות. השיטה הייתה פגיעה נגדית, לא בהכרח בפוגעים עצמם אלא במי שנחשד בסיוע להם, בין קבוצות או קהילות אזרחיות ובין ממשלות וכוחות הצבא והמשטרה שלהן. רקע זה לפעולות הגמול (במקור: התגמול) מוכר וידוע. החידוש, הנחשף עתה במסמכים שהותרו לפרסום, הוא שצה"ל לא הצטעצע בתוכו במלים.

      משה שרת, בהיותו ראש הממשלה ושר החוץ, הזדעזע והתפייט בהציגו את הברירה, "מדינת חוק או מדינת שוד, רתחנות עיוורת או שיקול דעת וראיית הנולד". הוא לא ידע מה בדיוק קורה מתחת לשפמו, בצבאו של הרמטכ"ל דיין ובאחריותו של שר הביטחון פנחס לבון. שרת ניזון מדיווחי הפקידים במשרד החוץ, משקיפי או"ם, ראש השב"כ איסר הראל, מכרים אישיים וקרובי משפחה (גיסו שאול אביגור, אחיינו הצנחן נבות שרת). יומנו גדוש בהפתעות מרות - פעולות מעבר לגבול שנודעו לו רק לאחר מעשה, או שביצוען הורחב הרבה מעבר להיקף שאושר ולכן גרר הסלמה לסיבוב מלחמתי נוסף ומפלות מדיניות. לא היו מנגנונים מסודרים של פיקוד ושליטה, אישור ובקרה, בדיונים קבועים ובערוצי מזכירים צבאיים. איש הישר בעיניו, או בעינו האחת, יעשה.

      מה שנותר בזכרון כסטייה - פשיטה פרטית של צנחנים על רוצחי אחותו של מאיר הר ציון, טבח כפר קאסם, רצח שבויים מצרים במיתלה - נראה פחות חריג מהכלל כשהעובדות במלואן מתבהרות, למקרא הפקודות הכתובות ובעקבותיהן תיעוד הבירורים של מידת הדבקות בהן.

      גם השאלה הנושנה "מי נתן את ההוראה", בהקשר של הפעלת הרשת היהודית במצרים - עסק הביש, פרשת לבון - נשמעת תלושה מהמציאות. היא הזדקרה והדהדה רק מפני שהשערורייה פרצה את גבולות ההשתקה, הגיעה לגרדומים בקאהיר וגרפה את הדרג הפוליטי המסוכסך, אבל אותה שאלה הייתה יכולה וצריכה להישאל במקרים נוספים רבים, ולצידה גם "מי קיבל את ההוראה" ו"מי הפר את ההוראה".

      באווירת ההפקרות, כשהדרג האמור להשגיח ולרסן התעלם או דירבן, פטר עצמו הצמב"ב, הצבא המוסרי ביותר בעולם, מהקפדה קנאית על החוק. כמו אויביו, איכותית אם כי רחוק מכמותית, לא התנזר מפשעי מלחמה, לעתים גם נגד אזרחי ישראל.

      החלופות הנוספות שבפניו היו (א) לבנות גדרות לאורך קווי שביתת-הנשק, בניגוד לרוחו ההתקפית (ולמורת רוחם של תאבי התפשטות, במטכ"ל ובכנסת, להרחיב את שטח המדינה, בעיקר במזרח ובצפון), או (ב) להיחלץ מההתשה באמצעות הסלמה למלחמה גדולה. עד שההנהגה תבחר בין החלופות ותחליט, לחצו בשטח על ההדק. בין בני הזמן היו שראו בכך הכרח לא יגונה; אחרים, מהם תמימים או צבועים, גינו אך איפשרו. עשרות שנים אחר כך, בנסיבות שונות - הטיל הקוטל הוא יורשו של המסתנן הטובח - עדיין לא קם רמטכ"ל, במיוחד מיוצאי הצנחנים, שיעז לשנן למחזורים הטריים של לוחמי החובה כי לצד התעוזה וההקרבה שבמורשת היחידות יש גם דפים, או דגלים, שחורים ושלימודם חשוב כדי שלא יישנה. ההתכחשות לעבר המביש מצמיחה בכל דור אלאור אזריה.

      גילוי המיסמכים מצדיק - בעצם כופה - ביטול הנצחתו הממלכתית של רחבעם "גנדי" זאבי ומחיקת שמו מאתרים שונים ברחבי הארץ. השארתו של אדם החתום על פקודת רצח, בנוסף לשאר חטאיו, כמופת לישראלים שלא ידעו אותו תשמוט את הקרקע מכל טענה על סלחנותם של עמים אחרים כלפי רוצחים ומשפחותיהם.

      צה"ל הרשמי, גם כיום, מכנה טרור נגדי המופעל בידי כוחותיו "שיטות של הצד הערבי". בספרון של מחלקת היסטוריה על הרמטכ"ל השלישי, מרדכי מקלף, שהופץ לקצונה לפני שנתיים, מתוארים פיגועים דו-סיטריים בחיפה בחודשים הראשונים של 1948. "במקרה אחד נקטו לוחמי גדוד 22, בהובלתו של מקלף, שיטות של הצד הערבי: יממה לאחר הפיגוע ליד בית סולל בונה הוחדרה משאית תופת עמוסה במאות קילוגרמים חומר נפץ לרחוב עיראק, הלב הפועם של חיפה הערבית, והוסבו לערבים אבדות כבדות".

      שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין, 19 באוגוסט 1954 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה , מערכת במחנה)
      הפרת משמעת חמורה. דיין ולבון, 1954 (תצלום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

      זה רק ביטוי אחד להתחסדות: הערבים מפעילים טרור, הישראלים לכל היותר, ובמקרה אחד, נוקטים בשיטות של הצד הערבי. ביטוי ידוע אחר, החקוק לראווה על שלט בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם בתל אביב, מטהר שוד אלים בסניף בנק ומכנה אותו "פעולה לתפיסת כסף למימון פעולותיה" של מחתרת לח"י.

      לא כל אבותיה של שיטת הסילוק הבלתי-ממוקד התביישו בה או חיפו על המהות בצביעות. מאיר עמית, לימים ראש אגף המטה במבצע "קדש", אלוף הפיקודים בדרום ובמרכז, ראש אמ"ן וראש המוסד, היה המתרגם הראשי של רצונות דיין לפקודות, כראש מחלקת המבצעים. בין דיין לבינו הייתה חוליה חלשה, ראש אג"ם יוסף אבידר, שהיה מבוגר מדיין בכמעט עשור. כשהתמנה לרמטכ"ל, חדל לפיכך לכהן כראש אג"ם של מקלף ומינה את אבידר, על סף פרישה מצה"ל, מיהר דיין להחליש את אג"ם והוציא ממנו שתי מחלקות שהפכו לאגפים בראשות אלופים - הדרכה (יצחק רבין) ומודיעין. התהדקו הזיקה הישירה בין מחלקת המבצעים לבין הרמטכ"ל והקשר האישי בין עמית לדיין.

      ראש ענף מבצעים, עוזרו של עמית, היה סגן-אלוף זאבי. כשעמית היה מח"ט גולני, זאבי פיקד - מרחוק, בקרב תל מוטילה - על גדוד 13. כשלונו שם קטע את מסלול הפיקוד שלו. זאבי היה לקצין-מטה מיומן אך מתוסכל, ששאף להצטרף לכוחות כמשקיף. לרוב חתם על פקודות לזולת, אך לפחות פעם אחת היה נושא לפקודה של הממונה עליו במחלקת המבצעים, אל"מ יוסף (ג'ו) איתן, כשעמית יצא להשתלמות בבריטניה לקראת מינויו לראש אג"ם. "בהתאם להוראת הרמטכ"ל", כתב איתן לזאבי, "אני אוסר עליך עד להודעה חדשה להשתתף אישית באיזה שהן פעולות תוקפניות, על יד או מחוץ לגבול".

      בספרו "ראש בראש" העיד עמית גלויות על אותה תקופה: "אחרי שהתברר לנו שאמצעי הגנה גרידא אינם מספיקים, נאלצנו לנקוט פעילות (התקפית). במקרים נדירים היה אפשר להעניש את הרוצחים עצמם. בדרך כלל זו לא הייתה אפשרות מעשית, ולכן נאלצנו לפגוע במקורות הנגע. זאת הייתה אמנם במידה מסוימת ענישה קולקטיבית, אבל היו לה סיבות טובות. הקולקטיב הזה תמך בדרך כלל במבצעי ההתקפות וסייע להם".

      שנות אור, שנות הורג, מפרידות בין גישה זו, שנועדה גם לעודד את הציבור הישראלי להאמין שממשלתו וצבאו אינם נרפים ולבלום זליגה מישובי ספר, למדיניות העכשווית של "הקש בגג" בעזה, התרעה בטרם הפצצה, לבל ייפגעו אזרחים וההבנה שנכון - עניינית ולא רק מוסרית - לבודד את הרשע משכנו. באמצע, בשנות ה-90, נהגה שיטת הביניים של "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", מבית מדרשו של אהוד ברק: הרעשת אוכלוסיה לבנונית שמתוכה נורות רקטות חיזבאללה כדי שתלחץ על ממשלת ביירות ללחוץ על דמשק - אז עדיין לא טהראן - ללחוץ על חיזבאללה לחדול לירות. צרת רבים - חצי נקמה.

      לגישת ברק, מחניכיו הבולטים של עמית באמ"ן כקצין צעיר בסיירת מטכ"ל, קדמה גירסת דיין, שאותה תיאר עמית כ"שיטה מתוחכמת יותר (מהפעולות נגד יעדים אזרחיים), שקראנו לה 'שיטת הביליארד'. תקפנו מתקנים צבאיים, בעיקר ירדניים ומצריים, כדי ללחוץ על הגורמים הממשלתיים בארצות אלו שיפעלו נגד המסתננים והטרוריסטים החודרים אל תוך ישראל".

      לפני הביליארד והתחכום היה חוק חמורבי, או בנוסח המקראי, עין תחת עין, שן תחת שן. שמו של אחד המבצעים בעזה אף הנציח כפשוטו את קו הנקם: ע.ת.ע.

      הטבח במעלה עקרבים

      בפיגוע המחריד מכולם, הטבח במעלה עקרבים שבדרך מאילת, נרצחו במרס 1954 תריסר נוסעי אוטובוס "אגד". הרוצחים היו בני השבט הבדואי מסעודין אל-עזאזמה ומנהיגם - סעיד אל-עזאזמה. לאחר שבועיים שלח זאבי, כממלא מקומו של עמית, הוראה מבצעית לפיקוד הדרום ולמג"ד הצנחנים אריאל שרון. שם ההוראה: "עקרב 2". התוכן: נקמת דם, ממש כבימי קדם, או בפשיטות ההדדיות של מתנחלים ואינדיאנים במערב הפרוע.

      בסעיף "כללי" כתב זאבי, קצין מטה מסודר אך בשיבוש קל של שם השבט, "כנופיית הרוצחים שפעלה במעלה העקרבים הינה משבט הסעידין, החונה בצפון הערבה. במגמת המטכ"ל לפגוע בשבט הסעידין, כפעולת תגובה על רצח מעלה העקרבים". בסעיף "הכוונה", כולל נקודות-ציון, "תקיפת (שני) מחנות של שבט הסעידין ורציחת הגברים". בהמשך הפירוט, "אחריות המבצע: פיקוד הדרום. הכוחות המבצעים: גדוד 890. תוכניות הפעולה תוגשנה לאישור אג"ם/מבצעים עד 6.4.54. הביצוע - רק לאחר פקודה נוספת". שרון יתכנן את "רציחת הגברים", אבל יבצע רק באישור דיין או קציניו.

      עוד שבועיים, ועוד הוראה, לפיקוד המרכז, בחתימת אוריאל אליצור, רב סרן, קצין מטה מבצעים, בשם ראש המחלקה עמית. "הנדון: הוראה מבצעית לצליפה באזור יד חנה. 1. מגמת המטכ"ל להגיב על מקרי היריות מעבר לקו, על כוחותינו ועל אזרחים הנעים לאורך הגבול, בצליפות מאזורי ישובי הספר על ירדנים הנעים מעבר לקו. 2. בתגובה על האש שנפתחה (אתמול) על תושב יד חנה יבצע פיקוד המרכז צליפה מאזור יד חנה לשטח הירדני, במגמה להרוג ירדני אחד". המילה "אחד" הודגשה. "3. יש להשתדל שהצליפה תבוצע על לגיונר (מצבא ירדן) או איש המשמר הלאומי. אין לפגוע בשום פנים באשה".

      הדאגה לנשים, לצד הלהיטות להריגת גברים, אבל בודדת, בבקשה, לא בצרורות, חלחלה מפיקוד מחלקת המבצעים. כחודש לאחר הצליפות ההדדיות ביד חנה שלח עמית לפיקוד המרכז - ולידיעת לשכותיהם של לבון ודיין - את "הוראה מבצעית אריה 4", אזרח(ים) תחת אזרח, שנועדה לביצוע מיידי. "כללי: שומר יהודי בקסטל נרצח על ידי כנופיה שבאה מהשטח הכבוש על ידי הירדנים. בכוונת המטכ"ל להגיב על הנ"ל על ידי פגיעה בנפש התושבים הירדנים. המשימה: הריגת 1-2 ערבים בגזרת קטנה-בית חורון. השיטה: הכוח המבצע - חוליה מחטיבה 3, מורכבת מקצינים בלבד. אין לפגוע בנשים וילדים".

      מאיר עמית צה"ל 1956 (אתר רשמי , ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
      שיטת הביליארד. עמית, 1956 (תצלום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

      לא תמיד יצאו להרוג. לעתים נשלחו לשדוד עדר תחת עדר. בהוראה מבצעית "שוט 6", באותו חודש מאי 1954, כתב עמית לפיקוד הדרום, "העדר של היאחזות עין גדי נגנב על ידי ערבים מהר חברון. המגמה להגיב על הנ"ל על ידי פעולת תגמול של לקיחת עדר. הכוונה: ביצוע שוד של עדר בגזרת עין גדי - הר חברון. השיטה: אפשרות א', ביצוע הפעולה מעבר לגבול שביתת הנשק, תשומת לב מיוחדת תינתן ללבוש האזרחי של המבצעים, אם אפשר - לבוש ערבי; אפשרות ב', ביצוע מארב ותפיסת עדרים בשטחינו או על הגבול".

      כל שודד מתחיל יודע שהביצוע אינו תואם בהכרח את התכנון. שוד "שוט 6" השתבש והיה לציר בירורים כעוסים בין לבון לדיין לראש אג"ם, אבידר (אלא את מי ישטוף, את ידידו ואיש-סודו עמית?). בסיכום תקופתי של הפעילות נמסר כי "כיתה מוגברת מגדוד 890" נשלחה "לחטוף עדר ולהעבירו לשטחנו" לאחר ש"גוש באר שבע ניסה לחטוף עדר בגזרת דרום הר חברון בשטחנו ולא הצליח בניסיונו". הביצוע: הכוח לא מצא עדר במקום. תוך חקירת ערבים על מקום הימצא העדר נתקל באנשי משמר לאומי מזויינים. אבדות: כוחותינו - אין. אויב - ארבעה הרוגים. נלקחו שלל שני רובים". מסקנה מתבקשת: שניים מהירדנים היו, כנראה, אזרחים ולא חמושים.

      דיין לאבידר: "הנדון: מבצעים ותקריות - הנחיות ודיווח. אבקשך להכין עבורי דו"ח בכתב, לקראת הישיבה הקרובה עם שר הביטחון ביום חמישי הקרוב, לגבי השאלות הבאות: (א) מדוע פעלה יחידת 890 בניגוד להוראת אג"ם/מבצעים לגבי אופן הביצוע של "שוט 6"? (ב) מה הפרטים המדויקים של תקרית נגלת-עיסה (שלשום) והאם הפגיזה היחידה מבה"ד 1 במרגמות את הכפר, ואם כן, מדוע? (ג) מדוע נקברה גופת המסתנן שנהרג ליד דוויימה (באותו יום) במקום, והאם הוצאו הוראות לשמור על הגוויות ולהמציאן כהוכחה לידי קצין האו"ם?"

      הרמטכ"ל דרש מראש אג"ם גם "להמציא לי העתק ההוראות (1) ליחידות המתאמנות בשטחי אימון בקרבת קו שביתת הנשק, שלא להתקרב אליו ולא לירות אל מעבר לו; (2) ליחידות ברצועת עזה - לא לראות ביריות בודדות פתיחת אש המחייבת תשובה נמרצת".

      אבידר ירד שני דרגים והביא מזאבי מסמך המתמצת מברקים לפיקוד הדרום ומעדכן אותם, בנושא "הוראות לפתיחת אש בגזרת הרצועה". למעט הפעלת חיל האוויר, יירוט רקטות והחלפת "מצרים" ב"חמאס", המסמך היה יכול להיכתב גם לאחר 65 שנה, במאי 2019. "במקרה שכוח מצרי מרצועת עזה יפתח באש על כוחותינו בשטחינו, יש להשיב באש מרגמות 81 מ"מ ומקלעים בינוניים על מוצבי האויב באותה גזרה. בתגובה על פתיחת אש ארטילרית על שטחינו מצד המצרים יש להשיב באש ארטילרית על מוצבים מצריים באותה גזרה. הסמכות למתן אישור לפתיחת אש מסייעת בינונית ואש ארטילרית תורד למפקד פלוגה או גוש בגזרה. אין לראות ביריות בודדות מצד האויב פתיחת אש המחייבת תשובות כנ"ל".

      במסמך נוסף, לדיין באמצעות אבידר, נמסר ש"היחידה מבה"ד 1 כיוונה את האש לעבר הכפר נגלת-עיסא, שממנו נורתה אש מקלע ואף אש בלתי יעילה של פגזי מרגמה, מאחר שממנו באו היריות. המארב ליד דוויימה המשיך בשמירת הגוויה יומיים והיא נקבעה לפי הוראות ועדת שביתת הנשק". אשר לשוד העדר - ולחשד ששרון יזם הרחבה של מבצע "שוט 6" - הרי ש"היחידה מגדוד 890 פעלה בניגוד לרוח הוראת אג"ם/מבצעים לגבי אופן הביצוע, ולתדריך שניתן בנדון, (אך) מהלך הפעולה מעיד כי לא היו כוונות לסטות מההוראות של אג"ם/מבצעים, ורק צירוף של מקרים הביא לאופן הביצוע כפי שהיה. הכוח המבצע, שכלל 12 איש, יצא בשעה 1915 מחירבת קריתין לעבר חירבת ג'ינבא, מאחר שבסיור מוקדם נקבע במקום זה עדר, חדר בשקט והשתלט על הערבים במקום. העדר לא היה במקום. הערבים נכפתו".

      מאכזב - לא היה שם בקר (וגם לא בקרה) - אך בזכות הערבים עדיין מאפשר מימוש יצירתי של התוכנית. "לפתע הופיעו שלושה ערבים מזויינים והתקרבו עד לטווח של מספר מטרים. מאחר שהייתה הוראה שלא לפתוח באש, נצטוו הערבים לעצור. בתגובה הם פתחו באש. על כך השיבו אנשי היחידה באש. שני ערבים נהרגו במקום ושלישי נפצע והתחמק. הוא נמצא לאחר מכן במרחק 200 מטר במצב גסיסה. תוך היריות נהרג ערבי נוסף, שניסה לחמוק".

      בהסבר מאולץ זה חמקה מעונש שרשרת הפיקוד, אך ממכתבו של דיין ללבון, חודש וחצי לפני ההוראה שראש אמ"ן גיבלי (לא) קיבל מלבון להפעלת הרשת במצרים, עולה שהבעייה השורשית היתה חמורה הרבה יותר ושיקפה את תרבות ההתעלמות מסדרי מתן הוראות וביצוען. "שר הביטחון", פנה דיין ללבון, "אני רואה במבצע 'שוט 6' את אחד מכשלונות הצבא בתקופה האחרונה. אם כי בעצם ההתנגשות יצאה יחידתנו מנצחת ובלי ספק לא איכזבה ביכולתה הצבאית, הרי עצם ביצוע פעולה זו בצורה זו הינה הפרת משמעת חמורה בדרגים הגבוהים של הצבא וחוסר הבנה מחפיר בתנאים הקשורים בפעולה".

      רחבעם זאבי גולדה מאיר 1972 (אתר רשמי , ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
      הכוונה: רציחת גברים. זאבי לצד גולדה מאיר, 1972 (תצלום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

      הרמטכ"ל, מפקדם של עלי בבא ו-40 (או 890) השודדים, היכה על חטא: הוא לא ידע שהשוד עומד להתבצע. "עבורי הייתה עצם הפעולה הפתעה, הואיל ונדמה היה לי כי כאשר הודיע ראש לשכתך לרב סרן (שלמה) גזית (ראש לשכת הרמטכ"ל) כי בטלה פעולת בית ליקיה, נכלל בהודעה גם ביטול פעולה זו, אך כפי שמסתבר עתה לא נמסר ברורות אודות פעולה זו. לו חשבתי שפעולה זו עומדת להתבצע הייתי מעכבה, ואין ספק כי אשמתי היא שלא וידאתי דבר זה. אך את הכישלון אני רואה בעובדה כי הפעולה בוצעה בצורה ההפוכה מן ההוראות שניתנו בקשר לכך כאשר קבענו לבצעה. ההוראות היו להימנע מהרג, לעשות זאת במספר קטן, סמוך לגבול, בהזדמנות מתאימה, ואם הזדמנות נוחה כזו לא תהיה - שלא לבצעה בכלל. במקום זה בוצעה הפעולה כפי שבוצעה. מצאתי לנכון להביא לפניך את דברי אלו ולהדגיש כי אני רואה עצמי, בהתאם לתפקידי, כאחראי לכישלון זה. אשר לנוגעים הישירים בדבר, עם השלמת הבירור אביא נושא זה לפניך".


      נודף כנות אכזרית, אך בפועל, כפי שיש המתמחים בהטלת רימון או כידון, התמחה דיין בהטלת האחריות על הזולת, ב-54' כמו בוועדת אגרנט ב-74'. יחסו למי שהפר את הנחיותיו היה נגוע בסתירה פנימית. מי שעשה יותר משנתחם בפקודות זכה ליחס סלחני, והיפוכו במי שעשה פחות, אף ששניהם התגרו במשמעת הביצוע. "כאשר הגעתי למחלקת המבצעים", כתב עמית, "התלבשנו על הנושא בצורה שיטתית וניסינו להחדיר רוח חדשה, קודם כל במפקדים, בהשראת דיין. נפשו נקעה מהתופעה שפשתה בקרב יחידות שלמות, שאנשיהן הרימו זנב אחרי כמה יריות שנורו לעברן. פעולות הגמול העניקו ניסיון קרבי וביטחון ליחידות הלוחמות של צה"ל".

      באחד ממסמכי המטכ"ל קבע דיין, "כולנו, כמובן, אחראים, כל אחד בתחומי סמכותו ותפקידו, לפעולות הצבא". ובהמשך, בגרסה ראשונה מתוך שלוש להעדפתו ל"סוסים אבירים" על פני "שוורים עצלים", כתב, "לעצם המקרה, אני מבכר יוזמה ופעילות יתר, גם אם היא נושאת בחובה טעויות פה ושם, על פני פסיביות של 'שב ואל תעשה' והתכסויות בנייר ובשבעה אישורים לפעולה לפני ביצועה".

      חוק האחריות של דיין ניתן לניסוח ב-20 מילה וארבע שורות:
      זאת הוראתי - עד כאן ודי
      אך מותר להפר, לעשות יותר
      אם תצליח, אצליח, אסמוך ידי
      לבדך תיכשל, כי אז אתנער.

      אמיר אורן צה"ל רחבעם זאבי (צילום מסך)
      התוכן: נקמת דם. פקודות זאבי