המשמרת של קאסם סועאד בתחנת המשטרה במג'דל כרום, שם הוא משמש שוטר סיור, החלה כבר בשש בבוקר. זמן קצר לפני סיום המשמרת, הוא נקרא, יחד עם חבריו, לטפל בסכסוך שכנים שפרץ ביישוב הסמוך, בענה. למרות העייפות, ולמרות שלמחרת בבוקר ישכים ליום הלימודים שלו הוא מחכה במכללה האקדמית צפת, ברור לו שייענה לבקשה לנגן בחתונה שתתקיים בשעות הערב בכפר.
סמוך לשעה 16:00 הוא חוזר לביתו בכפר סלאמה, שם מחכים לו אמו, נופה ואחיו, מעתוק. הם משוחחים ביניהם ושותים קפה, ולאחר מכן קאסם מבקש לנוח מעט, לקראת החתונה שבה ינגן. "עוד שעה מתחילה חתונה בכפר והתבקשתי לנגן", הוא מסביר. עבורו, הופעה בחתונה היא משימה משמעותית לא פחות מעבודתו במשטרה או מלימודיו האקדמיים. "כשאני מחזיק את החליל ומתחיל לנגן אני רואה מולי את דמותו של אבא שלי. אני חווה את מה שהוא חווה. דבר משלים דבר והכול מתחבר לתמונה אחת", כלשונו.
קאסם היה בן ארבע כשאביו, סמל ראשון עומר סועאד, נחטף ונהרג על ידי אנשי חיזבאללה. באותה העת נחטפו ונהרגו גם שני חבריו לסיור - סמל ראשון עדי אביטן וסמל ראשון בני אברהם. שנה לאחר מכן, הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, זאת על סמך מידע מודיעיני ועדות ראייה. משפחת סועאד התקשתה לקבל את הקביעה, זאת מאחר שבאסלאם, דרושים שני עדים שראו את הגופה או את מקום הקבר כדי לאמת את המוות.
במשך 1,210 ימים, הטלטלה המשפחה בין כאב לתקווה, עד שבסוף ינואר 2004 הושלמה עסקת חילופי שבויים בין ישראל לחיזבאללה. במסגרתה, הושבו לישראל גופות שלושת החיילים. עם הוצאת ארונו של אביו מבטן המטוס שהגיע לישראל, קרא קאסם, אז ילד, "הנה אבא שלי, אבא חזר, תראו, אבא שלי בא". כעת, בני המשפחה חולפים מדי יום על יד בית העלמין של סלאמה, הממוקם בכניסה לשכונת מגוריהם, שם נטמן האב.
הוא נושא עמו זיכרונות מעטים המתבססים בעיקר על תמונות, סרטי וידאו וסיפורים שהוא שומע מאמו, מסבו, מסבתו ומחבריו של אביו. מעתוק, שהיה רק בן שנתיים כשהאב נחטף ונהרג, כלל לא זוכר את אביו. למרות זאת, עבור קאסם, הקשר עם אביו בארבע וחצי שנות חייו הראשונות, יחד עם הסיפורים הרבים ששמע על אודותיו, הם חלק מעיצוב דמותו ואישיותו. כשהיה בן 16, החליט לאמץ את אחד מהמאפיינים הבולטים ששמע על אביו - נגינת החליל. "לפני שבע שנים הלכתי לאמן שמכין חלילים מקני במבוק", הוא מספר. "מדובר בחליל בדואי שנקרא 'ירגול'. אותו אדם גם היה מכין את החלילים עבור אבא. החלטתי שאני אנגן כמו שהוא ניגן ושימח אנשים".
הנגינה בחליל ה"ירגול" מהווה חלק קבוע בשמחות, כמו חתונות וחפלות, ואף בבילויים בחיק הטבע. עבור עומר, נגינת החליל הייתה המשך למסורת משפחתית ארוכה. גם אביו, סבו של קאסם, היה מוכר בסלאמה ובסביבה בזכות כישוריו המוזיקליים. "מכל הסיפורים ששמעתי על אבא היה לי מאד ברור שהנגינה הייתה דבר מרכזי בחייו", מספר קאסם. "חברים שלו סיפרו לי שהם היו הולכים איתו לבלות בנחל הסמוך, ואדי סלאמה (נחל צלמון - א"א). לכל אחד היה תפקיד - לדאוג לאוכל, לציוד, לבישול. התפקיד של אבא היה ברור - להביא את החליל, לשבת בטבע ולנגן. זה היה לב הבילוי שלהם. גם בהרבה תמונות שבהם רואים את אבא, הנגינה בחליל מאד בולטת. התמונות האלה דיברו אליי בצורה חזקה".
גם בהלווייתו של עומר, שנערכה לפני 15 שנים בנוכחות אלפי בני אדם, הוזכרה אהבתו הגדולה לנגינה בחליל. "עומר מובא לקבורה ביום של שמש מלטפת, יום שמתאים לרוחו שתמשיך לשרות בוואדי המקסים. עומר היה אמן, איש מוסיקה. מוסיקה שתואמת לרוח הוואדי", ספד לו אז מפקד עוצבת רמת הגולן, תת-אלוף גרשון הכהן. "איש עם רגישות לטבע ולנפש האדם", הוסיף אז, במעמדת הקבורה.
"בנגינה של קאסם יש הרבה שמחה אבל מתערבב בה גם הכאב"
טכניקת הנגינה ב"ירגול" נחשבת מורכבת ביותר המנגן אוחז בחליל שאורכו כמטר וחצי, ונושף לתוכו ללא הפסקה במשך דקות ארוכות, כשאצבעותיו נעות על הפתחים לאורך החליל, המפיק את הצלילים. כל אותו זמן, על המנגן לשאוף אוויר דרך האף בלבד, זאת כדי למלא את הריאות באוויר ולהמשיך לנגן. הנגינה נמשכת דקות ארוכות מבלי להסיר את קנה החליל מהפה. "אולי זה נראה פשוט, אבל זו טכניקה מסובכת וקשה", מסביר קאסם. "זה לא דבר שלומדים במשך יום או יומיים. רק על אותה טכניקה של הכנסת והוצאת האוויר התאמנתי במשך חודשים ארוכים, עוד לפני שבכלל התחלתי להתאמן על הנגינה. זה דורש הרבה מאד שעות של תרגול, מאמץ וסבלנות. אבל היה לי ברור שאני אתמיד בכך עד שאלמד לנגן. לא ויתרתי ולא הרמתי ידיים". קאסם סואעד למד נגינה בזכות מענק שקיבל מטעם משרד הביטחון והקשר הרציף שנמצאת המשפחה עם אגף משפחות שכולות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון.
בשמחות שאליהן מגיע קאסם כדי לנגן, הוא תמיד שמח לשמוע מהנוכחים כמה הוא מזכיר את אביו, תגובות שהפכו קבועות עם הזמן. "כולם אומרים שאני ממש 'קופי' של אבא, גם במראה החיצוני וגם בנגינה. יש כאלה שאומרים שבזמן שאני מנגן הם מרגישים שהוא שוב בחיים", הוא אומר. גם האם, נופה, מזדהה עם האמירות הללו, ועבורה, הרגעים שבהם בנה מנגן מהווים אולי התזכורת החזקה ביותר לבעלה שנהרג. לדבריה, "בנגינה של עומר, והיום של קאסם, יש הרבה שמחה. הנגינה של קאסם נותנת לי הרבה שמחה, אבל בשמחה גם מתערבב כאב. זה מחיה את הזיכרונות וכואב בלב. זה ממחיש כמה עומר חסר לנו".
קאסם ומעתוק מביטים על אמם בהערצה ומספרים כמה חיזקה אותם לאורך השנים וכיצד עטפה אותם. "אני אומר לאימא בפניה עד כמה אנחנו מעריכים אותה ומודים לה", אומר קאסם, ומוסיף: "היא עשתה למעננו הכול. היא השקיעה בנו את החיים שלה. היום היא קוטפת את הפירות ורואה אותנו שני בחורים בוגרים ובנים טובים".
כשבגרו, אף היה ברור לשני האחים שכמו אביהם, ישרתו במערכת הביטחון. שניהם מילאו שלוש שנות שירות צבאי במשטרה, כשוטרי סיור. קאסם נשאר במשטרה גם אחרי השחרור משירות החובה, הוא מעיד על אהבתו לשירות ורואה את עתידו בשורותיו. מעתוק השתחרר לפני חצי שנה, וכעת מחכה שהמשטרה תגייס גם אותו. לדברי נופה, לא חשבה מעולם למנוע מבניה שירות במערכת הביטחון. "אצלנו במשפחה רבים משרתים בצבא או במשטרה, וכשקאסם ועומר החליטו להתגייס כיבדתי את הרצונות שלהם", היא אומרת.
השלושה גרים היום בבית שנבנה בשנים שבהן ציפו לשובו של הבעל והאב. "את הבית התחלתי לבנות כשעומר נחטף. אני הרגשתי כל הזמן שהוא חי והבית נבנה ליום שיחזור אלינו", מספרת האם. היום שבו נראו תמונות ארונות המתים של שלושת החיילים היה עבורה מכה קשה. "זה היום השחור בחיי", אמרה על אותם רגעים שבהם הבינה כי עומר לא ישוב אל הבית שבנתה עבור המשפחה. קאסם מוסיף כי "אבא חסר לנו כל יום", ומסכם: "הבית הזה נבנה בעצב ובכאב וידע ימים קשים. אני מבטיח לאימא שנכניס בו שמחה. מי יודע, אולי יום אחד יהיה לי ילד שינגן גם כן בחליל וימשיך להזכיר לנו את דמותו של אבא".