פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חלק ממנו חי": המשפחות השכולות שהצילו חיים מתוך הכאב

      אמו של גיא פנתה מיוזמתה למרכז הלאומי להשתלות, משפחתו של לי מאמינה שמילאה את בקשתו האחרונה ואף הביאה לעולם אח שלא יזכה להכיר, והוריו של יניב השתתפו בחתונת מי שקיבל את לבו של בנם. במותם ציוו: סיפורן של שלוש משפחות שבחרו לתת לאחרים הזדמנות חדשה לחיות

      ובמותם ציוו- הוריו של חלל צה"ל יניב פוז'אריק, ראשון לציון, 29 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      חלל צה"ל יניב פוז'אריק (צילום: ראובן קסטרו)

      בקרב חלק ממשפחותיהם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, קיבל המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" משמעות רחבה הרבה יותר. דווקא ברגע הקשה ביותר שבו התבשרו על נפילת בניהן, בחרו משפחות פוז'אריק, חסין וחסון לתרום את איברי יקיריהן - ובכך להעניק הזדמנות חדשה לחיים לרבים אחרים. כמו במקרים רבים נוספים, מאחורי בחירתן של שלוש המשפחות עמדה, בין היתר, כמיהת הבנים להציל חיי אדם, בין אם במסגרת הצבא ובין אם מחוצה לו.

      למרות הזמן הרב שעבר מאז האסון, יפים פוז'אריק, אביו של רב-טוראי יניב פוז'אריק, לא שוכח את צלצול הפעמון בדלת שאחריו קיבלה המשפחה את הבשורה הנוראה מכול. יניב, לוחם בחטיבה 7 של חיל השריון, מת מפצעיו לאחר שנורה בראשו מפליטת כדור של חבר למוצב ליבנה שבגבול לבנון.

      "גרנו אז בחולון, אני זוכר שישבה בחורה צעירה בכניסה לבית. אחרי כמה דקות צלצל הפעמון בדלת ובפתח עמדה קצינה", הוא משחזר את הרגע. "היא נכנסה אליי עם עוד שלושה אנשי צבא שבישרו לי שהבן שלי נפצע קשה. אני זוכר שאמרתי להם 'אתם משקרים לי, הוא נהרג, אתם לא מגיעים כשחייל נפצע, רק כשהם נהרגים אתם מגיעים. אחרת הייתם מרימים לי טלפון'. אז הקצינה אמרה לנו 'הבן שלך פצוע אנוש והוא בבית חולים רמב"ם'. בינתיים, לריסה (האם - א"ר) חזרה הביתה, ראיתי אותה בחדר המדרגות. אני זוכר שאמרתי לה שיניב נפצע אנוש - והתעלפתי".

      ובמותם ציוו- הוריו של חלל צה"ל יניב פוז'אריק, ראשון לציון, 29 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      "לא רצינו לוותר עד הרגע האחרון, אבל לא הייתה שום תקווה". הוריו של יניב פוז'אריק (צילום: ראובן קסטרו)

      המקרה הקשה שבו נהרג יניב אירע, כאמור, בעקבות פליטת כדור בשוגג בידי חברו ליחידה. הכדור נפלט, ככל הנראה, בזמן שחברו של יניב ניקה את נשקו בחדר שבו שהו. הוא נפצע אנושות ולאחר מכן מת מפצעיו בבית החולים. "נפגע העורק הראשי שמוביל דם למוח, והמוח לא קיבל הרבה זמן דם. הצד הימני של המוח של יניב מת", סיפר האב.

      הצוות הרפואי של המוצב והחטיבה העניקו ליניב טיפול ראשוני בבסיס, ולאחר מכן הוא הובהל לבית החולים ולחדר הניתוח. במסגרת הניתוחים שעבר, נתפרו כלי הדם שנפגעו בראשו ובצווארו, אך יום לאחר מכן נקבע כי הוא במוות מוחי. בני המשפחה לא ויתרו וביקשו לקבל חוות דעת נוספות מרופאים נוספים. "חשבנו שאולי איזה רופא ייתן לנו תקווה, אבל כולם אמרו לנו אותו דבר. אנחנו לא רצינו לוותר עד הרגע האחרון, אבל לא הייתה שום תקווה", הוסיף האב.

      לאחר שנקבע מותו, החליטו בני משפחת פוז'אריק לתרום את איבריו. "לא הייתה בכלל התלבטות כשביקשו מאיתנו לתרום את איבריו", מבהיר האב. "יניב רצה להיות קרבי כדי להציל חיי אדם. הוא לא הצליח בכך בחייו אז הצליח בכך במותו. מבחינתנו חלק ממנו ממשיך לחיות".

      בזכות תרומת האיברים מיניב ניצלו חייהם של שישה אנשים, שקיבלו מגופו בין היתר לב, כבד, כליות וקרניות. ההורים, יפים ולריסה, אף נפגשו עם צעיר, תושב הכפר אעבלין שבצפון, שבגופו הושתל לבו של יניב. האב סיפר כי רצה "לראות אצל מי הושתל הלב של יניב. רציתי להכיר אותו, רציתי להרגיש שזה הדופק של יניב". הם הוזמנו לחתונתו של הצעיר, ואף זכו בתודה מיוחדת: "קראו לי לבמה כדי להודות לנו, ואני אמרתי במיקרופון 'אני מודה לך כי מבחינתי יניב ממשיך לחיות'".

      "ליניב הוא ירה בראש ולנו הוא הכניס כדור ישר לתוך הלב"

      גם היום, 11 שנים אחרי ששכל את בנו, בטוח האב כי מותו של בנו היה רצח מתוכנן, ולא תוצאה של תאונה מצערת. "לא הייתה שם פליטת כדור. זה היה מתוכנן מראש. הרוצח של יניב הודה במהלך המשפט שלו שהוא תכנן את הרצח של יניב והוא הורשע רק בהריגה", אמר.

      "בכדור אחד הוא חיסל כל כך הרבה אנשים. ליניב הוא ירה בראש ולנו הוא הכניס כדור ישר לתוך הלב". לאחר המשפט שבו הורשע החייל שפגע ביניב, קיבלה לידיה המשפחה את הפרוטוקול, אז גם נחשפו בני המשפחה לזוועה. "קראתי שם שהוא מספר (הנאשם - א"ר) איך הוא הכניס את המחסנית, דרך את הנשק, כיוון לראשו של יניב, הוריד לבודדת ונקר".

      במהלך השיחה, מזמינים אותנו יפים ולריסה לחדרו של יניב, שלדבריהם נשאר כפי שהיה. "המדים כאן על הארון מחכים ליניב, אלה המצעים שלו וזה המחשב והמערכת שקניתי לו", אומר בצער האב. נוסף לכך, סיפר על הדרך הארוכה עד להרשעתו ומאסרו של החייל שגרם למות בנם.

      "בהתחלה לא רצו להעמיד אותו לדין, רצו לסגור את זה. עשינו הפגנות בקריה, דרשנו שיעמידו אותו לדין. הצבא העדיף לשחרר אותו מהצבא ולסגור את התיק כי 'אין עניין לציבור'", אמר. "עוברת שנה וחצי והרוצח של יניב מסתובב חופשי, איך לא עצרו אותו ליום אחד? הצבא נתן לו את ברכת הדרך לרצוח עוד אחד". יפים לא ישכח שהחייל שירה למוות בבנו הלך למחרת האירוע לחגוג בבר, ואף פרסם תמונות מהחגיגות ברשתות החברתיות. לדבריו, "הוא עמד מולי במשפט וצחק לי בפנים".

      ובמותם ציוו- הוריו של חלל צה"ל יניב פוז'אריק, ראשון לציון, 29 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      המדים על הארון מחכים ליניב. הוריו של חלל צה"ל יניב פוז'אריק (צילום: ראובן קסטרו)

      "הכל התחיל בצליעה של לי, בהתחלה חשבנו שהיא התפתחה בגלל המאמץ הרב בימי הטירונות והאימון המתקדם, כי הוא העביר את הימים המאומצים בנעלי ספורט מפני שהיה טבעוני", מספר אורן חסין, אביו של רב-טוראי לי חסין, ששירת בחיל התותחנים והלך לעולמו לפני חמש שנים.

      עוד לפני מותו, סבל לי מבעיות שכחה, אובדן שיווי משקל, בלבול והקאות - כולם התבררו להיות תסמינים שנבעו מהגידול שהתפתח בראשו. התסמינים המחשידים החלו להופיע עוד כששירת ביחידה הצבאית, אך מפקדיו פרשו את זה כאילו שכח את הבקשות והמשימות שהטילו עליו. הדבר גרם למפקדים להענישו, וכך העביר ימים ארוכים של ריתוק לבסיס.

      "כשלי יצא סוף סוף הביתה אחרי שהיה מרותק במשך חודש לבסיס, ראינו שמשהו לא בסדר אצלו", מספרת האם, חלי, בצער. "הוא לא היה מרוכז, הוא היה חולמני, בהה באוויר, זה היה ממש בולט. זה לא היה לי שהכרנו".

      האב נזכר בשיחת טלפון בהולה שקיבל מבתו, סי, לאחר שהייתה עדה לנפילתו של לי בחדר האמבטיה. "רצתי לחדר האמבטיה וראיתי את לי בתוך האמבטיה לאחר שנפל. שאלתי אותו מה קרה והוא לא ענה לי. ניסיתי להושיט לו יד, והוא רק הסתכל עליי ולא הגיב".

      שעות ספורות לפני שהפכו למשפחה שכולה - החליטו לתרום אבריו

      באירוע חריג אחר, חלי קבעה עם לי שתגיע במיוחד הביתה כדי לקחת אותו לתחנת הרכבת. לי שכח בכלל מקיומה של השיחה עם אמו. "לא רק שהוא לא המתין לי מוכן במדי הצבא ועם התיק, הוא אפילו לא זכר שהוא אמור לצאת לבסיס", היא נזכרת. כשכבר יצאו לכיוון תחנת הרכבת, נזכרת חלי כי לי החל לדמוע. "לי הוא לא אחד שבוכה, ויכול להיות שהדמעה הזאת על פניו סימנה לו מתת-המודע שמשהו לא טוב עובר עליו, רק שהוא לא ידע מה".

      מיד לאחר שהורידה את לי בתחנת הרכבת, עדכנה האם את האב במה שאירע. האב הורה ללי לרדת מהרכבת בתחנה הראשונה שיגיע אליה כדי שיוכל להיבדק בידי רופא. לי ירד מהרכבת בחיפה, והוא ואביו נסעו לבדיקות בחדרה - ונשלחו לבית החולים הלל יפה בעיר. תוצאות צילום הראש שעבר הצביעו על גידול ענק במוחו, ועם תוצאות קריטיות אלה, הוא הובהל לניתוח ביחידה הנוירוכירורגית בבית החולים שיבא שבתל השומר.

      "עם קבלת תוצאות בדיקת הסי-טי, רצו אל לי עם כיסא גלגלים וכל היחס של בית החולים הפך שונה", משחזרים ההורים. "קיבלנו ישר מיטה במיון ונאמר לנו שהרופאה תגיע אלינו מידית. הבנו שראו משהו בצילום, אחרת למה שיגיע לנו פתאום היחס הזה?". לאחר 16 שעות בחדר הניתוח, ניסו הרופאים להסיר את הגידול מראשו של לי, אך רק חלקו הוסר. האזור דימם ללא הרף, וכעבור כמה ימים, קבעה ועדה רפואית את מותו המוחי.

      שעות ספורות לאחר שהפכה משפחת חסין מפרדס חנה למשפחה שכולה, החליטו ההורים לתרום את איבריו של לי. "שאלו אותנו אם אנחנו מעוניינים לתרום את איבריו של לי, ונתנו את האישור. לא הייתה בכלל שאלה, יש לכולנו כרטיסי אדי", מספר האב, אורן. האם חלי מוסיפה: "לי היה אדם מאוד ריאלי, הוא דגל ברפואה ובטכנולוגיה. לפי ההיכרות שלי עם לי, אין לנו ספק שזו הייתה בקשתו האחרונה. הוא ודאי היה אומר 'אני גם ככה מת, הגוף שלי נרקב, למה לא לקחת את מה שאפשר ולהציל אנשים אחרים?'".

      משפחת חסין 2 במאי 2019 (שלומי גבאי)
      "אין לנו ספק שזו הייתה בקשתו האחרונה". משפחת חסין (צילום: שלומי גבאי)

      איבריו של לי הצילו את חייהם של שישה בני אדם במרתון השתלות מורכב, שבו לקחו חלק עשרות רופאים, אחיות, טכנאים ומתאמי השתלות. בבית החולים בילינסון הושתל לבו בגבר בן 55, שתי ריאותיו הושתלו בגבר בן 54 והכבד שלו באישה בשנות ה-50 לחייה. בבית החולים שניידר הושתלה אונת הכבד של לי בילד בן חמש שסבל ממחלה תורשתית מולדת. כמו כן, אחת מכליותיו הושתלה בנערה בת 17, וכליה נוספת הושתלה באישה בת 45 בבית החולים רמב"ם.

      בני המשפחה פותחים בהתרגשות את אחד מאלבומי הזיכרון שהכינו ללי. אחותו, סי, מציגה מכתב ששלחה למשפחה הנערה שבגופה הושתלה כלייתו של לי. "יושבת מול הדף ואיני יודעת מה לכתוב. מה אפשר לומר למשפחה ששכלה את היקר לה מכול, ואז בשיא יגונה עושה את הדבר האצילי ביותר ומחליטה לתרום איברים", כתבה הנערה למשפחת חסין.

      "אני בת 17 ומתגוררת ליד הכנרת, אני חולה במחלת כליות מגיל שלוש, שהידרדרה בשנים האחרונות עד לצורך בהשתלה. ואז בשיא השפל והייאוש הודיעו לי שיש תקווה ונמצא תורם מתאים, ובוצעה בי השתלה מידית שנקלטה. אני מתחילה להבין מה זה לחיות עם כליה מתפקדת וללא צורך בדיאליזה. ולמרות הכול אני לא יכולה להפסיק לחשוב על יקירכם ולהבין ששמחתו של האחד היא יגונו של האחר, על כן אני מחזקת את ידיכם ביגונכם הכבד". בנוסף, סיפרה המשפחה כי פגשה את האדם שבגופו הושתלה אחת מריאותיו של לי, והביעו כי תקווה כי כל המושתלים "שומרים על האיברים שלו".

      האחות השכולה התגייסה לאותו הגדוד בו שירת אחיה

      אחרי מותו של לי, החליטו חלי ואורן להביא לעולם תינוק. לפני שנה וחצי, אחרי טיפולי פוריות, נולד רום - אחיו הקטן של לי שלא זכה להכירו. "רום גדל לתוך התמונות והסיפור על לי, לפני שהוא הולך לישון הוא נותן נשיקה ללילוש. זה חלק מטקס ה'לילה טוב'", מספרת המשפחה. סי מוסיפה על הקשר עם אחיה התינוק: "בהתחלה היה לי קשה, לא רציתי שהוא יבוא בשביל להחליף את לי, אבל בסוף הבנתי שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לבקש, יש בינינו קשר מיוחד".

      לאחר מות אחיה, החליטה סי גם היא להתגייס לחיל התותחנים, וכיום היא משרתת באותו הגדוד. "האסון שעברנו, יחד עם המדים והעובדה שאני משרתת באותה יחידה שבו שירת אחי מעצימה את התחושה, במיוחד כשאני הולכת לשים על הראש את הכומתה שהייתה שייכת לאחי", היא מספרת.

      בערב יום הזיכרון היא תרצה לחבריה בחיל על חשיבותה של תרומת איברים. "בשבילי לתרום איברים זאת זכות, לתת לאדם שלא מכירים חיים חדשים, לתת לו הזדמנות שנייה לחיות, וכמובן למנוע ממשפחתו וממנו את הסבל הרב והאובדן שנגרם לפני התרומה. זאת אחת הסיבות שהסכמתי לתרום את האיברים של אחי, וזו הסיבה שאני תומכת בתרומת איברים", היא מסבירה. "למרות כל הכאב שעברנו, הצלחנו לשים את הכאב והעצב בצד ולחשוב על משפחות אחרות שיכולות להרגיש כמונו. גם אם הוא לא מאותה הדת, הוא עדיין אדם שחש כאב וסבל רב במשך שנים. אני ומשפחתי חתומים על אדי, בשביל לקבל את הזכות להציל חיים".

      שיא חסין (שלומי גבאי)
      "לפני שרום הולך לישון הוא נותן נשיקה ללילוש". סי חסין ואחיה (צילום: שלומי גבאי)

      לדברי ליאורה חסון, אמו של רב-סמל גיא חסון, אין סיבה לא לעזור לאלו הממתינים להשתלות. "אין טעם בקבורת אדם שתוך חודש הופך להיות עפר. אנחנו רואים אנשים חולים שממתינים, למה לא לעזור להם?", היא אומרת. בנה, גיא, בן מושב נעמ"ה שבבקעת הירדן, נהרג בקרב בעייתא א-שעב, ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה - שעות ספורות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש. "אני אשמח לראות את הילד שלי במישהו אחר, גם אם זה רקמה או עצם או קרנית, שאותו בנאדם יהיה מלא קסם כמו גיא", היא מוסיפה.

      זו שהעלתה את נושא תרומת האיברים ועוררה את רצון המשפחה לעשות זאת - הייתה לי, בת זוגו של גיא, שאחותה נהרגה בתאונת דרכים. בנוסף, האם, ליאורה, סיפרה כי הרצון עלה בעקבות סיפורה של אפרת קורן-רינות, שהמתינה להשתלה בבלגיה כשמצבה הרפואי הלך והידרדר.

      המשפחה אף גילתה שגיא ולי חתמו על כרטיסי אדי לפני נפילתו של גיא, שנהרג בהיותו בן 24. "אתה רואה איך אנשים מתאוששים אחרי שהם מקבלים תרומת אברים וזה עושה לך משהו. לי עצמי יש כרטיס אדי", סיפרה האם. "גיא יכול היה להסכים לתרומת אברים בקלות רבה. הוא גדל והתחנך בבית שיש בו נתינה והנתינה אפיינה את כל החיים שלו. אני זוכרת שצלצלתי לד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ואמרתי לה 'הבן שלי נהרג - קחו הכול'", שחזרה. בשל הזמן שחלף מרגע מותו של גיא בלבנון ועד שהגיע לבית החולים, לא ניתן היה להשתמש באיבריו לטובת השתלות, ומגופו נלקחו עצמות ורקמות.

      "באנו להודיע לך שגיא נהרג בלבנון"

      גיא השתתף בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר שבלבנון ועל שלוחותיו. הוא נהרג במקום מפגיעת טיל נ"ט ששיגר חיזבאללה בעמדה שבה שהה. בקרב נהרג גם חברו הטוב, רב-סמל (במיל') יניב שיינברום, ובפעולות החילוץ נהרגו סגן (במיל') אליאל בן-יהודה ורב-סמל (במיל') אליעד רם.

      13 שנים אחרי, ליאורה זוכרת בבירור את אותו "יום ראשון שחור", שבו התבשרה על מות בנה. "בגלל תקלה במערכת ההשקיה בחממות שלנו במושב חזרתי במהירות הביתה, נכנסתי דרך השער ואני רואה מונית מסתובבת ביישוב. רציתי לשאול לפשר הגעת המונית, כי בראש עלתה לי ישר התרעת פח"ע", היא משחזרת. "אני עוצרת את המונית ורואה בתוכה בחור חרדי ואיתו נהג. כששאלתי מה הם עושים פה, הם השיבו כי הם מחפשים את משפחת חסון. אני זוכרת שהמונית התקרבה אלינו הביתה ויענקל'ה (אביו של גיא - א"ר) שהיה מחוץ לבית, אפילו הספיק לבקש מנהג המונית לעצור בצד הדרך כדי לא להפריע לתנועה במושב. הם אמרו 'באנו להודיע לך שגיא נהרג בלבנון'".

      ליאורה,אמו של גיא חסון, חלל צה"ל בישוב נעמה ובית הקפה שלו בבקעת הירדן, 24 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      נהרג מפגיעת טיל נ"ט ששיגר חיזבאללה. גיא חסון (צילום: ראובן קסטרו)

      מיד עם קבלת הבשורה, ליאורה מספרת כי בעלה זעק לה "ליאורה, הלך לנו הילד" - זעקה שלא תשכח לעולם. מיד לאחר מכן, רצו ההורים, ואחריהם אנשי הצבא, לבית הקפה "גיאלי", שאותו הקימו גיא ובת זוגו לי. בת הזוג אמרה "תגידו לי שגיא נפצע, לא אכפת לי איך, תגידו לי שהוא פצוע", ויענקל"ה בישר לה שהוא נהרג. אחיו של גיא, רועי, שהיה אז בשירותו הסדיר בחברון, גם הוא התקשר וביקש לדעת מה קרה לאחיו. תחילה, אמרה לו האם כי "גיא נפצע קצת", אך לאחר שהתעקש - נשברה ובישרה לו כי אחיו הגדול נהרג.

      ליאורה מספרת כי היא לא זוכרת בבירור הרבה מהשעות שאחרי ההודעה על נפילתו של גיא, אך היא זוכרת שהתעקשה לראות את גופתו לפני הקבורה. "נלקחנו למחנה נוב, שם המתינה גופתו של גיא. הביאו אותנו למועדון, ראיתי ארון ונר לידו, פתחו לנו חלק מהארון והורידו את התכריכים מראשו. אני זוכרת את אבק השריפה מתחת לעיניים, ואת גיא כאילו ישן בחדר. בדיעבד, נזכרתי ששאלתי למה הוא קר ומדוע לא מכסים אותו. את התמונה הזאת אני רואה כל הזמן". בנוסף, היא זוכרת את הנסיעה הארוכה להלווייתו של גיא בבית העלמין הצבא בהר הרצל. בכל תיק שהיא נושאת עמה, היא מחזיקה גם תמונות מההלוויה. מבחינתה, עד יום מותה היא לא תסלח לצמרת המדינה בימי המלחמה. "חלוץ, אולמרט ופרץ - דם בני על ידיכם", היא אומרת. "הם שיחקו עם הילדים ב-33 השעות האחרונות עד להפסקת האש עם חיזבאללה, שיחקו ב'מי חזק יותר'. הילדים שלנו שימשו כברווזים במטווח. אני לא סולחת ולא אסלח, הכול כדי שהילד הבא יינצל".

      ליאורה,אמו של גיא חסון, חלל צה"ל בישוב נעמה ובית הקפה שלו בבקעת הירדן, 24 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      "אין טעם בקבורת אדם שתוך חודש הופך להיות עפר". ליאורה חסון (צילום: ראובן קסטרו)

      ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הארצי להשתלות במשרד הבריאות, מסבירה כי הדבר הבולט ביותר אצל ההורים השכולים הוא הכמיהה להציל חיים. "ב-21 שנותיי במרכז הארצי להשתלות טיפלנו בעשרות רבות של תרומות איברים של חיילים שנקבע מותם במהלך השירות הצבאי, חיילים שנהרגו בתאונות דרכים, שמתו ממחלות, שנפלו בעת שירותם הצבאי ושנפלו בקרב", היא מסבירה. "מה שהכי בולט אצל הורים שכולים שמחליטים לתרום את האיברים של ילדיהם שנפלו, זאת הכמיהה שלהם והרצון להציל חיים".

      אשכנזי זוכרת את ימי המלחמות והמבצעים כמטלטלים ביותר. "המתח גבוה מאוד בימי מלחמה. אם בימים כתיקונם אנחנו עומדים בראש סדר העדיפויות מבחינת ההיענות והיחס בבתי החולים, בימי מלחמה אנחנו יורדים למקום השני ואף השלישי בסדר החשיבות", היא אומרת. לדבריה, ההודעות על כך שחיילים שנפצעו בשדה הקרב מוטסים ומועברים לבתי החולים לטיפול דחוף, מרגשות מאוד.

      ליאורה,אמו של גיא חסון, חלל צה"ל בישוב נעמה ובית הקפה שלו בבקעת הירדן, 24 באפריל 2019 (ראובן קסטרו)
      אנדרטה בכניסה לבית הקפה שהוקם לזכרו של גיא (צילום: ראובן קסטרו)

      למשל, היא זוכרת שבמהלך מלחמת לבנון השנייה, הצוות הרפואי בבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים עמד בפני ניתוח כריתת איברים של אחד החיילים שנהרגו בלחימה. אחד המנתחים הבכירים שעבדו עמה פיקדו על לוחמים בלבנון, והיא הורתה שלא להזעיק אותו מהשטח. "שמעתי איפה הוא משרת ומה הוא עושה עם הלוחמים. ביקשתי שלא ישחררו אותו כי הוא עושה עבודת קודש, כדי שיציל חיים", אמרה.

      מבין משפחות החללים הרבות שביקשו לתרום את איברי יקיריהן, ציינה אשכנזי שני מקרים שזכורים לה במיוחד. הראשון הוא זה של סמלת אלינה גירשטיין מאשדוד, שנהרגה בדצמבר 1997. "איבריה של אלינה הצילו את חייהם של תשעה אנשים. מגופה נתרמו כבד, לב, שתי ריאות, כליה וכליה עם לבלב", סיפרה.

      "מה אני כבר אעשה עם האיברים שלי בקבר?"

      באתר משרד הביטחון נכתב על גירשטיין: "גם במותה המשיכה לסייע לזולת ואיבריה הושתלו בתשעה אנשים שחייהם ניצלו הודות לה". המקרה השני שזכור לאשכנזי במיוחד הוא סמל רז פרומוביץ, חייל גולני שנפצע אנושות בהתפוצצות מטען במוצב תל קבעה בלבנון. הוא הובהל לבית החולים רמב"ם ומת מפצעיו באותו היום. לאחר מותו נלקחו מגופו שתי כליות, מסתמי לב ורקמות עור שהושתלו בחולים.

      אשכנזי מסבירה כי היא ועובדי המרכזי הארצי להשתלות רואים בכנסי המשתחררים של צה"ל עניין רב בקרב חיילים וחיילים משוחררים בחתימה על כרטיס אדי. לדבריה, המניע של חיילים רבים לחתימה על הכרטיס הוא המחשבה להציל חיים. "הם צעירים, בראש שלהם נמצא הרעיון להציל חיים. עולה בקרבם השאלה 'מה אני כבר אעשה עם האיברים שלי בקבר?'. בגיל הצבא החשיבה היא רציונלית ופחות מושפעת מרגשות, וחלקם גם כבר שמעו הרצאות בנושא תרומת איברים בימי התיכון".