פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמת עצבים מול מצרים: הפעם הראשונה שבה נמאס לרבין מפוליטיקה

      מכתב מרודוס: כיצד יכולים שני קצינים להביא את המדינה למקומות שאליה לא החליטה להגיע, ועד כמה נאמנות חשובה לעתים לא פחות ממיומנות

      יגאל אלון יצחק רבין 1948 (אתר רשמי , ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
      עוצה לי עצתך. רבין ואלון, 1948 (תצלום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

      "שבעתי את הדיפלומטיה והפוליטיקה עד למעל ראשי", רטן יצחק רבין באיגרת למפקדו, יגאל אלון. המקום: האי היווני רודוס. התאריך: 10 בפברואר 1949. הרקע: שיחות שביתת הנשק בין משלחות ישראל ומצרים. תש"ח הסתיימה לפני חודשים, אך המלחמה טרם תמה. אלון, מפקד חזית הדרום, השתמט מהשתתפות בשיחות ושיגר כממלא-מקומו את רבין, קצין המבצעים שלו - סגן, ראש מטה וקצין אג"ם, כולם כאחד, במונחים מאוחרים יותר. אלון היה אלוף, קולונל; כיום הדרגה מקבילה לגנרל עם שני כוכבים. רבין, לשעבר מפקד חטיבה, ענד דרגות סגן-אלוף. מדינה רזה, צבא רזה, קצינים רזים.

      רודוס, ערב יום העצמאות 2019. זאת שנת ה-70 להסכמי שביתת הנשק עם ארבע השכנות שפלשו לישראל למחרת הקמתה. איש כאן באי, ובבירתו הנושאת את שמו וממוקמת בקצהו הצפוני, במפגש חופיו המזרחי והמערבי, אינו מציין את המאורע שהעניק למארחים מקום של כבוד, אך גם של ציפיות נכזבות, בתולדות סכסוך ישראל-ערב. המבוא לשלום, שהונח ברודוס, נותר חצי-גשר מעל לתהום. בניית ההמשך השתהתה עוד 30 שנה, וגם אז רק בהקשר הישראלי-מצרי.

      בטבלת איי הים התיכון מובילות שתי "אס" ושלוש "סי" - סיציליה, סרדיניה, קפריסין, קורסיקה, כרתים. רודוס, במקום התשיעי, הוא אי קומפקטי, גמיש, נגיש, כעשירית משטח ישראל שבתוך קווי אותן שביתות נשק שהושגו בו. רק כ-100 אלף תושבים מתגוררים בו, כמחציתם ברודוס העיר. בעונת הקיץ נושא כל אחד מהם על גבו עשרות מבקרים. אין רודוס בלי תיירות ואין תיירות בלי ישראלים, הפולשים ברבבותיהם וממוקמים רק אחרי הבריטים, הגרמנים והשבדים; הטיסה מנתב"ג, כשעה ורבע, קצרה מהאיחורים בהמראות, ובמלונות גדולים ניתן לצפות בשלושת ערוצי הבית. זה גם משכן נוח ורגוע לישראלים, במיוחד בעלי דרכונים של מדינות האיחוד האירופי, גימלאים או צעירים שהעדיפו להימצא מחוץ למולדת אך קרוב אליה. גם הם עוסקים לרוב בפרנסות התיירות, ולפי עדות מהימנה, יותר כמתחרים מאשר כקהילה.

      באיים יווניים אחרים - סנטוריני, כרתים, קורפו - התיירות הומה אף יותר מאשר ברודוס, אך רגשות עזים מעוררת טורקיה, השכנה הקרובה, העוינת, האויבת הנצחית וכעת גם המתמודדת על כספי התיירים - מי שמפליג ליום טיול מרודוס למרמריס או לבודרום מעשיר את הטורקים על חשבונם של היוונים. ולא כל מי שמתרפק על השמש החמימה על סיפון מעבורת הפולחת את מימי הים האגאי מסתפק בשיזוף. לנוחות מחפשי הבילויים, פירסמו הטורקים שיחון הכולל מונחים חיוניים על הרצף שמ"כן, אפשר" עד "לא, תסתלק, אני קוראת למשטרה".

      ואלה, בין השאר, הביטויים שמומלץ למחזר להוט לשנן בשפת המקומיות, לפליטה וקליטה, כדי שלא להסתבך: מה שמך? / את נראית אנגליה (או) טורקיה / את כאן לבד?/ נשואה? / היכן המלון שלך? / איזו מוזיקה את אוהבת? / אכפת לך למרוח לי קצת שמן על הגב? / רוצה גלידה? / לא, תודה / בואי לשחות / ברצינות? / איפה את(ה) עובד(ת)? / אני סטודנטי(ית) / אתה מרוויח הרבה כסף? / זה לא עניינך / את נערת החלומות שלי / רוצה לשתות? / אני שיכור / חבל! / בואי לרקוד / אתה דורך לי על הרגל / יש לך עיניים יפות / אני אלרגית לוורדים / את רוקדת נהדר / אני מרגיש קירבה גדולה אליך / אני אוהב אותך / אל תעשה את זה / לא, לא הלילה / גם אני אוהבת אותך / לילה טוב / להתראות מחר / להתראות בשנה הבאה.

      מגזין מלון השושנים רודוס יוון אמיר אורן לא לשימוש (אתר רשמי , אמיר אורן)
      ירד מגדולתו. "Grande Albergo Delle Rose" ברודוס, כולל דגל ישראל

      ובשוב המעבורת לרודוס, למעגן שבצפון-מזרח האי והעיר, ניתן לחזור לשיחות שביתת-הנשק. אולי בגלל אותה אלרגיה לוורדים, הגוברת על תחושת הקירבה הגדולה, ירד מגדולתו אלברגה דלה רוזה, המוכר רק בעברית כ"מלון השושנים". לפני בלותו הייתה לו הודנה. בסוף האלף הקודם, שלושת רבעי מאה לאחר הקמתו, שופץ והיה גם לקזינו. למהמרים בו לא אכפת שלפני 70 שנה פעל מתוכו ודילג בין חדריו דיפלומט אמריקני במנגנון האו"ם, ראלף באנץ', שנקלע בתוקף נסיבות לתפקיד המתווך בין ישראל לבין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, כמעין גלגול מוקדם של הנרי קיסינג'ר; התמיד בכל תיווך דו-צדדי שבועות על שבועות, כשבמקביל נערכים לעתים ובאזור גם מגעים חשאיים בין מחליטים, פקידים ובעיקר קצינים; וסופו שבא על שכרו וקיבל את פרס נובל לשלום.

      אשליות רבות נופצו מאז, ביניהן חשיבותו של פרס זה ומשמעות תרומת מקבליו - כולל יאסר ערפאת - לשלום. לאו"ם מלאו בסתיו 1948 רק שלוש. הפלישה הערבית לארץ ישראל, בהתנכרות להחלטת החלוקה מנובמבר 1947, הייתה ההתגרות האלימה הראשונה בסדר העולמי החדש, שבמרכזו ארגון האומות המאוחדות. בנוסף למעצמות הגדולות, החברות הקבועות במועצת הביטחון, ולמאזן המספרי בהצבעות העצרת הכללית, נודע אז משקל לעמדת המזכיר הכללי, טריגווה לי מנורבגיה.

      האגדה המזלזלת המגולמת בכותרת או"ם שמו"ם גורמת עוול הן לאישים כמו לי, שהיה פרו-שמי, פרו-ציוני ופרו-ישראלי ושבלעדיו נודע סיכוי לכוונת בריטניה לטרפד את החלוקה ולסייע לירדן ולמצרים, והן לנושאים ולנותנים איתו ועם עוזריו - משה שרת, אבא אבן, גדעון רפאל ואחרים. בזכות כוחו של צה"ל, תבונת המדינאות של דוד בן-גוריון, מלאכת המיקוח של שרת ועמיתיו, החשבון הפוליטי של הנשיא טרומן, טיפשותם של מנהיגי ערב ואהדתם של לי ומקורביו זה היה או"ם מו"ם, ובסך הכל לטובת ישראל.

      לי, לשעבר שר החוץ והמשפטים בממשלת נורווגיה, היה מנוע מטעמי ניראות מקבלת פרס נובל לשלום, שהזוכה בו נבחר בידי ועדת פוליטיקאים נורבגים. נרמז שלחץ על המתגים הנכונים להשגת הכיבוד לעוזרו, באנץ'. תחילה רצה לי למנות למתווך בין ישראל המתגוננת לערבים התוקפנים - כך הגדיר בזכרונותיו את הצדדים - את ראש ממשלת בלגיה לשעבר, פול ואן זילנד, שסירב. המועמד הבא, הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, נעתר להפצרות ותיווך כשלושה חודשים, טרם הירצחו בירושלים בידי חוליית מתנקשים מיוצאי מחתרת לח"י. ברנדוט קבע את בסיס פעולתו ברודוס. כשנרצח, הוטל תפקידו על באנץ', שהושאל לסייע לברנדוט כראש מטהו. המיקום הנוח של רודוס, בסמוך לשדות הקרב ולמושב הממשלות אך לא בשטח המריבה, הפך את האי בהמשך לאתר השיחות בין המשלחות.

      למיקוח בין ישראל ומצרים היו רקע צבאי והקשר פוליטי. במבצע הגדול האחרון של 1948, "חורב", פשטו כוחותיו של אלון על צפון סיני והצטוו לסגת משם כשטרומן הפעיל על בן-גוריון לחץ כבד מנשוא. צה"ל הפגין יתרון ברור על הצבא המצרי, אך כשנאלץ לבחור במאמץ עיקרי העדיף את באר שבע - והדרך דרומה, לאילת - על עזה. באזור פלוגות/קריית גת של היום נלכדה חטיבה מצרית ב"כיס פלוג'ה", ללא אספקה, תקדים דומה להפליא לכיתור ארמיה 3 ממזרח לתעלת סואץ, כמנוף להידברות בין הצדדים.

      ביקור טריגווה לי בישראל, 1951 (מ-7:14)

      אלון וסגנו רבין, שהתנגדו כחבריהם בפלמ"ח לנסיגה, זוהו פוליטית עם האגף הימני של תנועת העבודה, פשטני יותר מבן-גוריון ופשרני פחות ממנו. המפלגה שייצגה את רעיונותיהם הייתה מפ"ם - חיבור רופף ופריק של השומר הצעיר ואחדות העבודה, בהנהגת יצחק טבנקין (ש"הוא ומשפחתו אינם אהובים עלי", כתב לימים רבין, רמז ליחסיו הצוננים עם יוסף טבנקין, יורשו כמח"ט הראל בקרבות הדרך לירושלים). מבחינת בן-גוריון, שיגור אלון או בהיעדרו רבין, לצד ראש אגף המבצעים אלוף יגאל ידין, להידברות מפכחת ברודוס עם האויב מחזית הדרום היה מהלך מחוכם, בעוד מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת - הכנסת הראשונה - מגיעה לשיאה.

      מפא"י ניצחה בבחירות ינואר 1949 את מפ"ם, 46-19. ביחד, אילו היו ביחד, רוב מוחלט למה שמקובל לכנות "שמאל". לדתיים היו 16 ח"כים ולמפלגות העתידות להרכיב לימים את הליכוד בין 26 ל-30, תלוי איך מחשבים. בוושינגטון היו מרוצים מאד. "בן-גוריון המתון, ראש הממשלה הזמנית, ניצח ויעמוד בראש הממשלה הקבועה", הבריק מתל-אביב נציגו האוהד של טרומן, ג'יימס מקדונלד, והמליץ לשדרג את ההכרה בישראל מדה פקטו לדה יורה. ההמלצה אומצה ואיתה שודרגו גם הנציגות ומקדונלד, לשגריר (במקביל הוכרה רשמית גם ממלכת ירדן והועלה דרג הייצוג בה). משהוכיחה שיש לה שלטון יציב ומתפקד ואינה אנרכיה של מיליציות מתגוששות התקבלה ישראל לחברות באו"ם, כמדינה מן המניין. זה מה שמנחם בגין והמנחים הפוליטיים של הפלמ"ח סירבו להבין; על כך התעקש בן-גוריון.

      מסמכי מימשל טרומן, שפורסמו בהסרת הסיווג הביטחוני רק בשנות ה-70, תיעדו הקפדה ערבית - ובמיוחד ירדנית וסורית - על עדכון האמריקנים במגעים הסודיים עם הישראלים, מחוץ לרודוס. באי עצמו, כפי שסיפר בזכרונותיו, "יהודי מעיראק בשירות המוסד", יהושע ("ג'פרסון") חורש, פעלה חוליית האזנה ופענוח של ש.מ.2 - לימים 8200 - בפיקוד אברהם אילוני. אנשי המודיעין ושולחיהם בתל אביב קראו את המברקים המצריים עוד לפני הנמענים בקהיר. זאת הייתה אחת ההזדמנויות הראשונות למבצע ליווי מודיעיני של אירוע מדיני. לימים יצטיינו בכך אמ"ן, המוסד ושב"כ. אילוני היה מפקד 8200 לגילגוליה שלוש פעמים שונות, כולל במלחמת ששת הימים, כשיחידתו קלטה והקליטה את שיחת הנשיא נאצר והמלך חוסיין.

      רבין נעקר לרודוס מסביבתו הטבעית, הצבאית, אף שהתחכך במורכבות הפוליטית עוד בקיץ הקודם, בהוראת הממשלה, כמפקד הפעולה נגד ספינת אצ"ל "אלטלנה" בחוף תל אביב. "עוצה לי עצתך", ביקש מאלון. "בעצם, מזמן רציתי לכתוב אליך, אולם מאחר שהעניינים כאן לא הגיעו לידי ליבון וגיבוש, ועמדת המשלחת הייתה עד כה בהתאם לנושאים העקרוניים שסיכמנו לפני יציאתי, ומאחר שלא היה ברור לי דרך גילגולו של מכתבי אליך, נמנעתי ככל האפשר לכתוב". לראש המדיני של המשלחת, ראובן שילוח, יועצם של בן-גוריון ושרת (באחד המברקים האמריקניים מתואר כ"ממלא מקום שר-החוץ") ולעמיתו אליהו ששון הייתה עמדה אחת, ולצה"ל היתה עוד עמדה וחצי, אחת של המטכ"ל בייצוג בכיר קציני המשלחת ידין וקרובה אך לא זהה לה של חזית הדרום בדמותו של סגן-אלוף רבין, שלמורת רוחו התמנה לבכיר הקצינים כשידין טס הביתה.

      משלחות ישראל ומצרים, בנוכחות ראש מטה משקיפי האו"ם ויליאם ריילי, גנרל אמריקני, ניהלו "15 שעות של שיחות צבאיות ישירות ובהן דובר בגלוי על גורמים שונים, כמו מצבם הצבאי, הבעיה הישראלית והבעיה הירדנית, הפתרון הפוליטי המוצע על ידם לגזרת החוף הנתונה עתה בידיהם (רצועת עזה) וכו' וכו'. כמו כן קיימנו שתיים-שלוש פגישות בלתי רשמיות וסודיות בלי נוכחות או"ם עם האנשים הפוליטיים. בשתיים השתתף ששון בלבד. בשלישית המסכמת השתתפתי עם ידין ומצדם הופיע גם קולונל שהין, האיש בעל הסמכות במשלחת המצרית".

      לאחר פירוט נקודות המחלוקת וההסכמה (בקביעת הקו "הכירו בזכותנו לרדת עד עקבה. כמו כן התחייבו לכבד את הגבול הארץ-ישראלי/מצרי בגזרה זאת בהגיעו לים סוף") ציין רבין ש"נקודת המוצא של המצרים היא הסכמת הממשלה שלנו להגיע לשיחות על שביתת נשק על בסיס החלטות מועצת הביטחון מנובמבר 1948 (על הפסקת אש), לפני מבצע "חורב" ואשר תובעות את הפיכת הנגב לאזור נייטרלי האסור בתנועה פרט לדרכים בין הנקודות היישוביות הקיימות, המעמיד את באר שבע תחת אדמיניסטרציה מצרית וכו', כך שכל אשר הוסכם על ידם הם רואים כוויתור גדול. ובכן, מה הבעיה? המשא ומתן נפסק עתה מאחר שההוראות למשלחת עד היום היו שאין להסכים לוותר על אף אחת מהנקודות שציינתי פרט לבית חנון (שידין הסכים לפנות בישיבה משותפת איתם בלי התייעצות מוקדמת עם כל המשלחת, בטענה שעל כך יש התחייבות בכתב של הממשלה)".

      "הוא לעת עתה בסדר"

      וכך כותב סגנו בן הכמעט 27 של אלוף הדרום למפקדו, על האלוף הבולט הנוסף של תש"ח, ראש אג"ם, מתחרהו של אלון על תפקיד הרמטכ"ל הבא: "ידין יוצא מחר והוא טוען שייתכן ולא יחזור, הוא יכריח את הממשלה להגיע לידי הבהרה והכרעה אם לוותר בנקודות האלה או שלא לוותר וכנראה לסכן כתוצאה מכך את המשך השיחות. הוא לעת עתה בסדר, זאת אומרת אינו מוכן לוותר על הריבונות שלנו על השטחים שכבשנו. פרט לשנינו, כל שאר אנשי המשלחת מוכנים לגלות ויתורים נוספים, רק על מנת להשיג את ההסכם עם המצרים. אני חפצתי גם כן לצאת איתו על מנת לשוחח ביתר הרחבה על הבעיה, אולם הוא סירב בכל תוקף, למרות שיש להניח שתהיה הפוגה קלה בשיחות. לפיכך נוצרו כמה בעיות. הסברתי לו שבכוונתי לצאת איתו על מנת לשוחח איתך. על כך השיב שהוא יעשה זאת. אבקשך לדאוג לכך שלא ישכח במתכוון או שלא במתכוון לעשות זאת. שנית, עלול להיווצר מצב שהממשלה תחליט על ויתור, ומאחר שאני הושארתי כאן כ'סניור' של המשלחת הצבאית יוטל עלי לסיים פרשה זו בצורה שאינה לפי דעתי."

      רבין, בניתוח מעולה של המצב הביטחוני אך ללא שותפות בסודותיו של הדרג המדיני ובעומק יחסיו עם המעצמות, דירבן את אלון להתחפר בתקיפות בעמדתו. "וכאן הייתי רוצה לסכם את הערכתי. אני משוכנע מתוך כל מה שראיתי ושמעתי כאן שהמצרים נזקקים ביותר להסכם שביתת הנשק, שיוציא את הבריגדה מהכיס ויפחית את הכוחות בגזרת החוף. לדעתי כל ויתור עתה הוא מוקדם ואינו הכרחי. לדעתי יש לנו נשימה ארוכה בעניינים הממשיים מאשר למצרים ויכולים אנו להתמיד יותר מהם במלחמת עצבים. אני כמעט בטוח שנצליח בכך, ואם לא, לוותר תמיד נספיק. התרשמתי כאן שגם מצבנו הפוליטי בכל המוסדות הבין-לאומיים אינו כל כך קשה שחייבים אנו להסכים לכל הסכם עם המצרים עתה".

      מעניין איזכורו של המונח "מלחמת עצבים" בפי מי שנטען כלפיו, בעקבות פגישה מדכדכת עם בן-גוריון ערב מלחמת ששת הימים, שעצביו כרמטכ"ל התרופפו תחת כובד האחריות. ברודוס היה עדיין קצין-מטה, יועץ, מומחה; לא שותף בכיר בהכרעות. "הייתי רוצה שתעשה הכל כדי להיפגש עם ידין ולשמוע את פרטי העניינים וחוות דעתו", הפציר רבין באלון. "במרבית הנקודות אני מסכים איתו", אך אחד הויתורים בגבול שנדרשו מישראל "הוא סכנה חמורה מבחינה הגנתית ואינו מאפשר ירידה דרומה. זהו ויתור (מראש) על עקבה. במקרה שתראה שהעניינים יוכרעו כך שייתנו לעניינים להיסחב, השתדל להחליפני".

      דוד בן גוריון והרמטכ"ל יגאל ידין. נובמבר 1950 (AP)
      הבנה כבר בתקופת רודוס. בן-גוריון וידין, 1950 (תצלום: AP)

      חמישה ימים אחר כך - ותשעה ימים לפני שנחתם הסכם שביתת הנשק - ענה אלון ל"יצחק יקירי". אלון פגש את ידין ואת שילוח "והריני מתמצא קצת בנעשה. הבעיה העיקרית - באיזו מידה משכילה המדיניות לנצל לטובתה את ההתפתחות והאפשרויות הצבאיות, ועל כך תוכל לעמוד ולשפוט מקרוב ביתר ידיעה ממני".

      אלון התלונן על "מצב רוח לא מרומם", כי "חוששני שהמכה אשר הכינו את המצרים אינה מנוצלת די צרכה במו"מ. נראה לי שלמצרים אין ברירות רבות ואינני רואה כל סיבה לוותר להם במזרח ובמערב. הן נסיגותינו בעבר מתחומי מצרים, שיחרור כיס פלוג'ה והסכמתנו לשלטונם ברצועת החוף (מוכיחים) שמגמת פנינו לשלום". למשלטים מסוימים על גבול רצועת עזה "חשיבות עצומה לקביעת תחומים ברורים וגבולות 'טבעיים' לשלטון המצרי. הם מחזקים טופוגרפית את הקו המערבי שלנו ומשמשים מקפצה נוחה להמשך בהתחדשות המלחמה, שיש לראותה תמיד כאפשרות. מהאמור לעיל תבין מה עמדתי בנידון".

      חששו של אלון התמקד בחבירה בין צבאות מצרים וירדן, משני אגפיו של הנגב, "למכה רבתי בתנועת מלקחיים גדולה. מי יערוב לנו שהללו נדונים לפילוג מתמיד. קיימים כוחות עולמיים המעמידים פני ידידים לצורך אחיזת עיניים או סחיטה, שיאחדו אותם לפחות לגבי מטרה מדאיגה כמדינת ישראל. אני רואה להכרחי למגר את שתי הזרועות או לפחות אחת מהן. אני מעדיף את מיגורו של הר (חברון, שבידי צבא ירדן)".

      מפקד הדרום, השש לחידוש יזום של הלחימה כ"הכרח גירוש הפולשים כתנאי לשלום המדינה וכביטול סיכוי מלחמה נוספת בזמן שיקבע האויב", ביקש לתאם עמדות עם סגנו ונציגו ברודוס: "יודע אני שאין בכוחך להשפיע רבות על ההחלטות, אף מצבי כזה, אולם טוב לפחות שנדע איש את דעת רעהו. לעתים אני מתפס למחשבה, שמא אכתוב על כך לב.ג. או למ.ש., אולם מיד אני נרתע. הן בוודאי דברים אלה ידועים להם יפה, האווירה מורעלת ואינם סובלים עצות המנוגדות לדעותיהם, המושפעות בוודאי מקשרים מדיניים ולחץ חיצוני. לרגל חשיבות העניין אפשר שעוד אתגבר ואביא בפניהם בכתב את סיכום דעתנו בנידון, אם כי אינני מקווה להשפיע".

      ובנימה אישית, "מבין אני לחששותיך, שבסופו של עניין יוטל עליך לחתום על תעודת ויתור, אולם ידין הבטיח לי שלא יעשה כדבר. אם בכל זאת תעמוד בפני כך, למקרה שלא בידו תהיה ההחלטה, תפעל כמובן לפי מצפונך". ואחרי ההרשאה מראש לסירוב פקודה, כי נדחתה הצעת רבין לשלוח לרודוס במקומו קצין מבצעים או מודיעין זוטר ממנו מהדרום, "שלום לך מכל החבריה, המתחילה פשוט להתגעגע לשובך ומסתפקת בינתיים בסיפור הלצות על חשבונך בכל מה שנוגע לעניבות ולארוחות בוקר המוגשות למיטה וכו'. בידידות, י.א".

      בן-גוריון המתין עד לתום סדרת הסכמי שביתת הנשק לסבב מינויים בפיקוד צה"ל - ידין לרמטכ"ל, משה דיין (שהשתתף במגעים עם ירדן עוד כמפקד חטיבת ירושלים) לאלוף פיקוד הדרום, אלון הביתה. ידין מינה את רבין, הקמב"ץ הטוב ביותר בצה"ל, לראש מחלקת המבצעים באג"ם. השלושה, ידין, דיין ורבין, השונים זה מזה באופיים ובכישוריהם, נחשבים ברבות השנים לבולטים ביותר בשורת 21 הרמטכ"לים, מיעקב דורי עד גדי איזנקוט. מה שהבין בן-גוריון בתקופת רודוס - שאלוף פיקוד מסוגל לחרוג מהנחיות המטכ"ל והממשלה, להביא את המדינה למקומות שאליה לא החליטה להגיע ושנאמנות חשובה לעתים לא פחות ממיומנות - התברר לדיין כרמטכ"ל ב"קדש" (מול אלוף הדרום אסף שמחוני) ולרבין בששת הימים (מול אלופי הפיקודים ישעיהו גביש, עוזי נרקיס ודדו אלעזר - כולם, כמו שמחוני, פקודיו של אלון בפלמ"ח).


      קנאת ארכיונים תרבה חשיפה. לאחר רצח רבין פרסם ארכיון המדינה את נוסח מכתבו מרודוס וציטוטים מתשובת אלון. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון העמיד לרשות המתעניינים את האיגרות המקוריות, בכתב ידו של רבין ובהעתק מודפס של אלון.

      ההתנסות הדיפלומטית-פוליטית הראשונה של רבין השביעה אותו בפברואר 1949, אך עם הזמן והניסיון התברר שהוא מוכן ואף משתוקק לטעום ממנה עוד. כך הפתיע את ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, כשביקש להתמנות לאחר פרישתו מצה"ל לשגריר בוושינגטון. שם, לפחות בתחילה, נותר מופנם, עצור ולא אחת גם קצר רוח. 40 שנה לאחר רודוס, בפברואר 1969, בעיצומו של המאבק על השגת הפאנטומים לחיל האוויר כהמשך להתחייבות הממשל הקודם של ג'ונסון ובראשית פעולתו של ממשל ניקסון, ענה רב-אלוף רבין, כך עדיין חתם כשגריר, לחבר ישראלי שנדנד לו בעניין כלשהו בסוף 1968. "שלום רב א'", שירבט רבין, "מצטער שלא עניתי למכתבך עם התקבלו. תבין שיש לי מספיק צרות פה".

      עוד נכונו לו, כידוע, צרות גדולות מאלה, ביניהן עמידה בראשות הממשלה שאלון כפוף לו בה בתפקיד שר החוץ ושידין יוצא נגדה כמנהיג מפלגה חדשה; ולבסוף הלילה הנורא ההוא בכיכר מלכי ישראל ועל שולחן הניתוח באיכילוב, כשרציחתו נוספה לרשימת ההתנקשויות ששינו את ישראל והאזור - ברנדוט, עבדאללה מלך ירדן, נשיא מצרים אנואר סאדאת.

      נחסך ממנו ומרעייתו לאה המחזה המביש של מקורבם רני רהב מתחנף לבנימין נתניהו, שהסית נגד רבין. דרכו של עולם. גם מלון השושנים, הקזינו של רודוס, מוכרח להתפרנס, ולא מזכרונות בני שבעה עשורים על ראלף באנץ', טריגוה לי (ששקל והחליט שלא להגיע לאי ובכך להעלות מדי את דרג התיווך) ויצחק רבין.

      מגזין אמיר אורן יצחק רבין רודוס יוון (עיבוד תמונה)
      עוד נכונו לו צרות גדולות מאלה. מכתבו של רבין מרודוס