"ההתנגדות היהודית לבשה פנים רבות": טקסי נעילת יום הזיכרון לשואה

טקסי נעילת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט התקיימו הערב (חמישי) בקיבוץ יד מרדכי ובקיבוץ לוחמי הגטאות. נשיא המדינה ראובן ריבלין אמר בעצרת בקיבוץ יד מרדכי כי "מרד גטו ורשה לא היה המרד היחידי או צורת ההתנגדות היחידה. מחתרת פעלה בסוביבור, מרד אסירים הוציא מכלל שימוש את מחנה טרבלינקה, הזונדקרמנדו התמרדו ויהודים לחמו בגטאות רבים. ההתנגדות היהודית לבשה אינספור צורות".

"התנגד מי שהבריח, מי שלימד בחשאי, התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר, התנגד מי שהגניב ספר תורה, מי שזייף תעודות, מי שהבריח מארץ לארץ, ומי שכתב את קורות הזוועה", המשיך ריבלין. "מרד גטו ורשה האיר לעם היהודי את דרכו, ובשעת מבחן, עם הקמתה של המדינה, שאבו לוחמיה ומנהיגיה, ובהם מקימי ולוחמי קיבוץ יד מרדכי, תעצומות נפש".

נשיא המדינה אמר כי "במשך שנים ארוכות, אפילו עד היום, נאבקו השמאל והימין על הזיכרון, אך כיום בפרספקטיבה של הזמן, עלינו למצוא את הדרכים לזכור ביחד. לא עוד ימין ושמאל בזיכרון השואה. לא עוד חרדים וחילוניים, ישראלים ויוצאי אירופה - אלא עם אחד הכואב ביחד את בניו ובנותיו".

יו"ר כחול לבן ח"כ בני גנץ, גם הוא אחד המשתתפים בטקס ביד מרדכי, סיפר את סיפורה של אימו, שהשתחררה ממחנה ברגן בלזן, מצולקת בזכרונות כואבים ומוכת רעב. "היא שרדה את תופת החשכה הנוראית ביותר שידעה האנושות בימי חייה. לעיתים אני תוהה לעצמי, מה החזיק את אימי בחיים לאורך השנים? כיצד עברה את היום? כיצד שרדה את הלילה? אימי מעולם לא נתנה לי תשובה מדוייקת, אך לצד הרצון לראות את הסוף, לדבריה, נדמה לי כי זו הייתה התקווה. מתוך כל נוראות השואה, אימי, כמו אחרים, הצליחה להחזיר את התקווה".

גנץ המשיך ואמר: "המחוייבות הגדולה שלנו היא לעשות את מה שראוי ונכון ומוסיף טוב. אך מהו בעצם הטוב, איך נדע שאנחנו תמיד עושים את הראוי? עבורי, המימד ההיסטורי, הלאומי, האישי והאנושי של השואה מחייב למידה. למדנו שהעוצמה והמוסר ירדו בעולמנו כרוכים זה בזה. אנו מחוייבים לעוצמה ולכוח בטחוני כדי להגן על עצמנו, ואנו מחוייבים למוסר יהודי ואנושי, של לכבד כל אדם באשר הוא אדם. אנחנו לא יכולים שלא לשלב את השניים, כי אם חלילה נהיה חלשים אז לא נהיה, ואם חלילה נוותר על ערכינו, אז לא נהיה מי שאנחנו".

בטקס השתתפו גם כלת פרס ישראל ליא קניג ויו"ר ההסתדרות העולמית אברהם דובדבני.

בקיבוץ לוחמי הגטאות התקיימה עצרת נעילה נוספת בסימן 70 שנים להקמת הקיבוץ ובית לוחמי הגטאות - מוזיאון השואה הראשון בעולם והיחיד שהוקם על ידי ניצולים. העצרת, שהתקיימה באמפיתיאטרון הפתוח של המוזיאון היא במעמד מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם.

"אם ישנו לקח עיקרי אשר מהדהד מאז ימי מלחמת העולם השנייה ועד ימינו - והוא כתמונת בבואה לתעצומות הנפש של הלוחמים, מקימי הקיבוץ הזה אשר בחרו לאחוז בנשק בתקופה האפלה והקשה ביותר של העם היהודי - הוא כי עלינו לסמוך רק על עצמנו", אמר האלוף ברעם. "מורשת השואה והמרד - היא מקור השראה לצה"ל בהתמודדותו המתמשכת עם משימת ההגנה על ביטחונה של מדינת ישראל, ונותנת בידו של הלוחם הישראלי את הנשק החזק מכול - האמונה בצדקת דרכו. נעמוד כסלע איתן מול כל דורשי רעתנו ונבטיח את המשך קיומה וריבונותה של מדינת ישראל", סיים.

במהלך הטקס הושאו שש משואות לזכרם של שישה מיליון הנספים בידי שורדי שואה. כל משואה הודלקה בידי שורד שואה אחר שעמד בגבורה מול זוועות מלחמת העולם השנייה, וסיפרו את סיפור הישרדותם. אלו הם סיפוריהם:

בשנת 1944, עת הפלישה הסופית של גרמניה לסלובניה, נאלצה המשפחה להתפצל ואברי הוסתר תחת זהות בדויה אצל משפחה קתולית. אברי ידליק משואה גם בשם דודתו גיזי פליישמן, שעמדה בראש "קבוצת העבודה" שפעלה בסתר מול ממשלת סלובקיה, כדי לנסות לעצור את משלוחי ההשמדה של יהודי סלובקיה לפולין.

לבסוף, בשנת 1944 גיזי פליישמן ומרבית הקהילה היהודית של סלובקיה - נשלחו לתאי הגזים באושוויץ. אברי חי כיום בכפר מסריק.

מובילי קבוצת '131 ילדי קובנה', שהפיחו תקווה בקרב 131 ילדים שהתחילו עמם את מסעם המפרך בגטו קובנה, אשר תם עבור אלו שהצליחו לשרוד בסיום המלחמה במחנה בירקנאו.

הודות לכושר מנהיגותו של וולף האח, קיבלו ילדי גטו קובנה את סמכותו של וולף וביחד עם שלמה התגבשה קבוצת - "131 הילדים מגטו קובנה", מתוכם ניצלו 40 ילדים. 25 מהם אף הצליחו לעלות ארצה. וולף מתגורר בשדרות ושלמה בצפון הארץ.

נולדה ב-1926 בהונגריה, למשפחה בת 9 נפשות. עם פלישת הגרמנים ב-1944, היא נשלחה למחנה עבודה. אביה ואחיה הגדול נשלחו למחנה כפיה ומאז לא ראתה אותם יותר. האם ושלוש האחיות נשלחו לאושוויץ בעוד אסתר התגלגלה ממחנה למחנה. שישה שבועות לפני תום המלחמה נשלחה למחנה ההשמדה "מטהאוזן".

אסתר הצליחה להינצל. היא שבה לביתה ומצאה שאחיותיה שרדו, אבל שני ההורים ואחיה הגדול נספו. אסתר עלתה ארצה ב-1950 לקיבוץ מצובה, נישאה ויש לה שני בנים, שלוש נכדות ונין.

יתום ללא משפחה או זיכרונות מהם, ללא עבר ברור ועם סיפור הישרדות מרגש וגדוש בטלטלות באירופה ובארץ. שמעון לא זוכר כיצד ובאיזה גיל הובא למשפחה הקתולית בעיר זאבז'ה שבפולין, שהסתירה אותו עד תום המלחמה.

לאחר הופעתו בתוכנית "זהות אבודה" עם מני פאר, יצאה לפולין חוקרת מטעם התוכנית בכדי לחפש את תעודת הלידה שלו, שנמצאה בבית חולים סמוך לזאבז'ה, אך לא הצליחה לגלות שום מידע על משפחתו. שמעון מתגורר בקיבוץ "עברון", אב לילדים וסב לנכדים.

בנם של ניצולי השואה ציפורה ועוזי הרפז, שאינם בין החיים כיום. עיתונאי לשעבר, סופר ואיש חינוך. את אחד מספריו, "ילדי המעין", הקדיש לילדי הדור השני של ניצולי השואה.

עוזי וציפורה הצליחו לשרוד ולעלות לישראל, הכירו בבית לוחמי הגטאות והיו ממייסדיו.

יליד תוניס. בנובמבר 1942, פלשו הגרמנים והאיטלקים לצפון אפריקה ויהודים רבים נשלחו למחנות עבודה. עם סיומה, עלה שלמה ארצה ועסק בעבודה ביטחונית סודית, שעליה אינו מכביר במילים.

בית לוחמי הגטאות על שם יצחק כצנלסון למורשת השואה והמרד, או "הבית", כפי שהוא נקרא על ידי אנשיו, מספר את סיפור השואה במלחמת העולם השנייה, אך מתמקד בגבורה וביכולת שורדי השואה ולוחמי המרד לבנות את חייהם מחדש בישראל. לצד המוזיאון פועל המרכז ההומניסטי, שהוקם במטרה להקנות את הידיעה וההבנה של אירועי השואה תוך דיאלוג ולימוד משותף.

ב-1995 הוקם בבית לוחמי הגטאות אגף "יד לילד" במטרה להנציח את הילדים היהודים שנספו בשואה.

(עדכון ראשון: 19:15)