המניקור על חשבון הבית

עד היום אני לא מבינה איך לונדון קנתה את הלוקש הזה של פלאסיבו, אבל אם הלוק האנדרוגיני ברבע פאונד, הקארה השחור שבנות עושות בכיתה ט' והלק משוק הכרמל של בריאן מולקו זה מה שעושה להם את זה, הייתי מזמינה את האנגלים הפראיירים האלה למסיבות הבריט-פוז - ההנאה מובטחת!

בריאן מולקו תמיד היה נראה לי כמו צ'חצ'חון חסר ביטחון מחולון שמנסה לאמץ את האסתטיקה של סווייד או משהו מהסוג. הילדים המסכנים האלה תמיד מתאפרים הרבה יותר מדי ואף פעם לא נראים בדיוק כמו שצריך. אבל משום מה למולקו זה הלך. במקום להישאר הגמד המעצבן שצועקים לו "הי ילדה" ברחוב, הוא הפך לכוכב פופ, מודל לחיקוי (נו, לפחות עכשיו הלוק של כל הילדים האלה נהיה מדויק ומבוסס) ולמחייה הגלאם הרשמי בסצינת הבריט-פופ, שהיא בדרך כלל כל כך Laddish.

באיזשהו שלב הילדים החליטו שהם מעדיפים את מולקו על ברט אנדרסון כי, אחרי הכל, הוא בגובה שלהם, וחוץ מזה, את פלאסיבו אפשר להכניס תחת הקטגוריה "אלטרנטיבי", בעזרת כל הקטע האפל והגותי הזה שלהם, שזה בכלל פלוס כשאתה מתלבט איזה שמות של להקות לרשום בלורד על הילקוט.

אם תשאלו אותי, פלאסיבו היא להקת פלסטיק כמו הדנדי וורהולז או רפבליקה, רק עם פחות חן ופחות שירים טובים. זה לא אומר שאין להם שירים טובים, כי דווקא יש להם כמה, מהסוג שבהתחלה אתה אוהב לשנוא ובסוף אתה מזמזם לעצמך בעל כורחך בתקווה שאף אחד לא ישמע. בתקליט החדש של פלאסיבו, "בלק מארקט מיוזיק" (הליקון), יש פחות כאלה מבשני קודמיו, והשיר הבאמת טוב היחיד בדיסק הוא הסינגל "סלייב טו דה וייג'" האייטיזי. מצד שני, לפחות מולקו למד להתאפר כמו כוסית אמיתית.