פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגלל הבדלי גרסאות במסמכים: ניצולת השואה חיה רק מקצבה זעומה

      אדלה צ'וקלר נכה המרותקת לכיסא גלגלים בת 89, ממתינה להכרעת ועידת התביעות בנוגע למעמדה ובינתיים מתמודדת עם בדידות ועם מה שנתפס לדבריה כיחס לא הוגן. "איך אומרים לי שלא הייתי בשואה?". העמותה המסייעת לה: "איך אדם בגיל כזה יכול להמציא מסמכים?"

      צ'וקלר אדלה , ניצולת שואה מחדרה (שלומי גבאי)
      ברחה עם משפחתה ממספר מדינות. אדלה צ'וקלר (צילום: שלומי גבאי)

      אדלה צ'וקלר, נכה שמרותקת לכיסא גלגלים וערירית שעלתה לישראל בשנות ה-70 אחרי רדיפות הנאצים וההסתתרות ביערות במהלך מלחמת העולם השנייה, מנהלת כבר שנים מאבק מול ועידת התביעות שתפקידה הוא להביא לתוספת מימון לשירותים חיוניים עבור ניצולי שואה ברחבי העולם.

      מאז מות בעלה, מתמודדת צ'וקלר בת ה-89 עם הבדידות ועם קצבה זעומה של ביטוח לאומי איתה היא נאלצת לכלכל את עצמה. לאחרונה, היא מספרת, קיבלה תוספת בשעות סיעוד שמקנות לה עוד 800 שקלים בחודש. ויחד עם זאת, היא עדיין לא מקבלת את מה שמגיע לה כמי שחוותה את המלחמה.

      "נולדתי ברומניה. בגיל תשע היינו חייבים לברוח משם, כי הנאצים הגיעו. נסענו למולדובה, הגענו לסבתא והספקנו להיות שם עשרה חודשים, אז הפציצו אותנו הגרמנים. היינו חייבים גם לברוח משם, ובמשך תקופה היינו בדרך לרוסיה", מספרת צ'וקלר. "במשך שבעה חודשים היינו בדרכים עד שסטאלין הורה שנשים וילדים יוכלו להיכנס לקולחוז. היינו ילדים, אני זוכרת את זה, חווינו גשם, שלג. גם משם ברחנו".

      "אחרי חודשים", היא נזכרת, "הגרמנים הגיעו מאזור קרים, ירדו מההר לארמביר, עיר צבא, גם משם היינו צריכים לברוח, חיינו ביער במשך יותר מחצי שנה ורק אחרי הניצחון על היטלר חזרנו לעיר. בהמשך חזרנו לקישינב. ישנו ליד הרכבות, ליד הנמלים, לא הייתה לנו אפשרות למשהו אחר, הייתה לנו ילדות מאוד קשה".

      "הם אמרו לי שאחכה ובינתיים אני מחכה"

      לאחר המלחמה, צ'וקלר שהתה עם אמה ואחיה בקישינב. בשנת 1971, לאחר פנייה לממשלה הקומוניסטית, נעתרה בקשת המשפחה ועלייתם לישראל אושרה. לדברי צ'וקלר, במהלך נסיעת הרכבת הראשונה, נשדדה המשפחה וכל רכושה נגנב. "בקושי הגענו לגבול, זה היה מאוד קשה ומפחיד, הגענו לווינה, ושם מטוסי אל על לקחו אותנו לישראל ב-1 באוקטובר 1971".

      לאורך השנים הגישה צ'וקלר מספר פעמים בקשה לוועידת התביעות על מנת לקבל סיוע כלכלי. צ'וקלר הגישה מסמכים מהצלב האדום שמציינים כי במהלך המלחמה הייתה באזור ארמביר לשם פלשו הנאצים ונאלצה עם משפחתה לברוח אל היערות ולחיות שם, אלא שוועידת התביעות בבדיקתה מצאה מסמך שמתייחס לאביה של אדלה שבו נטען כי הוא כלל לא הגיע לאזור הזה אלא היה באזור אחר. מנגד, צ'וקלר טוענת כי אביה לא היה איתם, וכי היא הייתה עם אמה ואחיה וכי ברשותה מסמך שמציג כי הם כן היו שם. בעמותת אביב שמסייעת לניצולי שואה למצות את זכויותיהם מצאו מסמך לפיו בשנות ה-80 בבקשת אחיה של צ'וקלר להכרה כניצול שואה, צויינה גם כן הגעת המשפחה לארמביר.

      "אני גרה בחדרה, במצב לא טוב", מספרת צ'וקלר, "אני נעזרת בעמותת 'לתת' שנותנת לי סיוע של אוכל, אני מאוד בודדה. גם לי מגיעה עזרה מהגרמנים, אני ניצולת שואה, עברתי את השואה לאורך הילדות שלי, פניתי לוועידת התביעות, שלחתי להם מסמכים, הם אמרו לי שאחכה ובינתיים אני מחכה. זה מה שיש לי. ככה אני חיה, מנהלת חשבונות, כלכלנית במקצועי, שוברת את הראש איך אני יכולה לסגור את החודש, אני משלמת את כל הדברים, לא חייבת לאף אחד שום דבר - אבל עדיין בודדה".

      צ'וקלר אדלה , ניצולת שואה מחדרה (שלומי גבאי)
      "אני גרה בחדרה, במצב לא טוב". אדלה צ'וקלר (צילום: שלומי גבאי)

      למרות מצבה, ראשה של צ'וקלר צלול וחד והיא חושבת שמדינת ישראל היא המדינה הטובה ביותר בעולם. מחוץ לביתה יש דגל ישראל וכך גם על הקלנועית הקטנה שלה. "פה בארץ מצאתי את אבא שלי אחרי 29 שנים, ובוועידת התביעות אומרים שהיינו איתו ביחד במקום אחר, אני כבר מבוגרת, למה הם מחכים שאני אלך לעולמי?" היא שואלת, ואומרת על המדינה, "החיים בישראל הם טובים, אבל תלוי למי. אני אוהבת את ישראל, אוהבת את הצבא שלנו אבל ממשיכה לסבול וזה לא נעים. הקללה הכי גדולה שאפשר לתת לאדם היא לקלל אותו שיהיה לבד, לא צריך יותר".

      לדבריה, בישראל לא מטפלים כראוי בניצולי שואה, "אני מאוד חולה, אין לי כסף לקחת מטפלת ל-24 שעות ביממה. אני מחזיקה בית, משלמת חשמל, לא חייבת לאף אחד שום דבר ,אבל את האקסטרה הזאת שיכולה להקל עליי אני לא יכלה לממן, אני חיה במצוקה ולבד. במשך שנה שלמה לא היו לי שיניים בפה, שנה שלמה של אדם מבוגר שחי לבד בלי שיניים", מספרת צ'וקלר בכאב.

      "איך אומרים לי שלא הייתי בשואה? איך אפשר להגיד לי כזה דבר. אני סבלתי, היינו צריכים לברוח מהבית שלנו, היינו כל הזמן בנדודים, לא הייתי בבית ספר, לא בלימודים, ופה בארץ אומרים לי שלא הייתי בשואה, זה כמו בדיחה. כשהגעתי לארץ הלכתי לעבוד, שילמתי את כל החובות שלי, אבל עכשיו אומרים לי 'לא'. מה שאני מקבלת היום זה לא מספיק, זה בושה וחרפה איך שמתנהגים לניצולי שואה, אם נותנים לך משהו קטן גם מבקשים תודה", היא מוסיפה.

      צ'וקלר אדלה , ניצולת שואה מחדרה (שלומי גבאי)
      "החיים בישראל הם טובים, אבל תלוי למי". אדלה צ'וקלר (צילום: שלומי גבאי)

      "כבר כמה שנים טובות היא אמורה להיות זכאית לתגמול חודשי גבוה"

      בעמותת אביב לניצולי השואה מסבירים כי הסכם השילומים עם גרמניה התייחס רק לניצולי השואה שהיו בארץ בשנת 1953 ולכן מי שעלה לאחר מכן לא היה זכאי במשך שנים לפיצויים. צ'וקלה היא אחת מאותם אנשים. רק בשנות התשעים, גרמניה החלה לפצות ניצולי שואה ששרדו מחנות, גטאות או התחבאו במקומות מסתור ועלו לארץ אחרי 1953, באמצעות קצבה רבעונית בסך 1,623 אירו שניתנת דרך ועידת התביעות.

      בהמשך, בשנת 2014 הוחלט באוצר לקבוע לניצולי שואה אלה השלמה חודשית, כל אחד לפי מצב בריאותו ומצבו הכלכלי. עבור רבים מהניצולים, מדובר בתוספת של אלפי שקלים בכל חודש. כעת ועידת התביעות צריכה להחליט האם חודשי ההסתתרות של צ'וקלה ומשפחתה מוכרים כמסתור באזור כבוש. הכרה שכזו תביא לתגמול בסיסי מגרמניה עם השלמה ממשרד האוצר.

      אירית לנגסם, עו"ד ויועצת בעמותת אביב לניצולי שואה, סיפרה בשיחה עם וואלה! NEWS על העזרה שהעמותה מעניקה לצ'וקלר, "הגעתי לדבר עם אדלה במסגרת פרויקט שאנחנו עושים למיצוי זכויות לניצולי שואה שמקבלים סיוע מעמותת 'לתת'. אלה ניצולים שמצבם הכלכלי לא מזהיר. כשדיברתי איתה הסתבר לי שלפי הסיפור שהיא מספרת, כבר כמה שנים טובות היא אמורה להיות זכאית לתגמול חודשי גבוה של כמה אלפי שקלים בחודש והטבות נוספות. בגלל בעיה של תיעוד והבדלי גרסאות בין מסמכים שונים של הצלב האדום, ועידת התביעות לא מקבלת את סיפור הרדיפה שלה, ומתייחסת לתיאור הרדיפה כפי שעולה ממסמך שיש בידיהם של הצלב האדום וכתוצאה מכך ובגלל העובדה שהמדובר בניצולה שעלתה לארץ אחרי 1953 היא לא זכאית לתגמול החודשי והיא מקבלת מענק שנתי של 3,960 ש"ח. מדובר באישה שחיה לבד אין לה הכנסות מלבד ביטוח לאומי, וההבדל בין 4,000 ש"ח בשנה לעומת 6,000 ש"ח בחודש זה משמעותי וחיוני לה לחיים סבירים. מדינת ישראל צריכה לעשות כל דבר אפשרי כדי לבטל את ההבחנה בין ניצולי השואה השונים, ולדאוג להגדלת הפיצוי כך שכל הניצולים יקבלו איזה קצבה מינימלית שתאפשר להם מחייה בכבוד".

      בעמותה פנו לנציבת פניות הציבור ונמסר להם בתגובה שההיסטוריונים של ועידת התביעות יערכו בדיקה חוזרת, אך עדיין קיימת בעייתיות מבחינת המסמכים,"איך אדם בגיל כזה יכול להמציא מסמכים שמעידים היכן שהה במהלך המלחמה, זו דרישה שמאוד קשה לעמוד בה" מסכמת לנגסם.