פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החייל הגרמני הכניס לביתו ילד יהודי: המזל שהציל את אברי מהתופת

      אברי פישר היה ילד כשהוריו הבינו שעליהם להתחבא מהנאצים במחסן של שכניהם. כשהמצב נהיה מסוכן מדי, הוא נשלח לביתו של חייל גרמני, שהחביא אותו מול מטה האס.אס עד תום המלחמה. בצאת יום השואה הוא ידליק משואה בטקס בקיבוץ לוחמי הגטאות

      החייל הגרמני הכניס לביתו ילד יהודי: המזל שהציל את אברי מהתופת
      צילום: יואב איתיאל, וואלה!NEWS וארכיון יד ושם, עריכה: טל רזניק ושניר דבוש

      חבר קיבוץ כפר מסריק אברי פישר בן ה-84 שרד בשואה בזכות מזל ותושייה של ילד שהתבגר טרם זמנו, ובזכות אנשים שעזרו לו ולמשפחתו. הם זכו להכרה כחסידי אומות העולם, למעט בנו של גיבור האפיזודה, חייל הצבא הגרמני שבדירתו הסתתר כילד. "הבן, איגנאץ, אימלל אותי", משחזר פישר, "איגנאץ היה סדיסט ללא רחם. כינויו היה 'נאצי', 'איגנאץ-נאצי'. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים והיה מכניס לי מכות רצח".

      "כשהוריו היו יוצאים מהבית הייתי סובל מנחת זרועו מההתקפי האלימות המתפרצת שלו והוא היה מאיים עלי 'אם אתה מגלה מה אני עושה לך אני מוציא אותך לרחוב ומסגיר אותך לאס.אס. אגיד להם: 'מצאתי ילד יהודי, קחו אותו'. מסיבה זו החלטתי לא להמליץ על ההורים שלו, כי הם הרי הלכו לעולמם ויכול שמי שהיה מקבל לידיו את העיטור היו שאריהם, אולי הוא, אולי ילדיו ונכדיו של איגנאץ-נאצי הזה", משחזר פישר.

      אברי, דוד ולילי פישר, 1935 (באדיבות המשפחה)
      אברי פישר התינוק עם אביו ואמו (צילום: באדיבות המשפחה)

      אברי, אז אלברט ("ברטי"), בן למשפחת פישר המבוססת, נולד ב-1935 בווינה, אבל ממש לאחר מכן המשפחה חזרה למקורותיה בברטיסלבה, בירת סלובקיה, שם התגוררה בבניין בכיכר הבייזדוסלב במרכז העיר, עד שיהודים הודרו משם. אז עברו לשכונת מגורים אמידה בחלק הירוק של העיר. הוא גדל בווילה מרווחת לאימא לילי ולאבא ד"ר דזידר-דוד פישר, רופא מוערך. את מרבית יהודי סלובקיה כבר גירשו ב-1942.

      "כשני שלישים מיהודי סלובקיה הועלו בתוך חצי שנה על רכבות למחנות המוות בפולין", הוא אומר. בזכות אביו הרופא, שכמו בעלי מקצועות נדרשים אחרים נותרו מאחור, עברה עליו התקופה בעיר הולדתו.

      כבר אז הוריו החליטו שברחוב הוא לא ילך עם טלאי צהוב. "הייתי ילד בלונדיני כבן 7, עם מראה לא ממש יהודי", נזכר פישר, "ציידו אותי בתעודות מזויפות על שם בדוי 'פרנטישק פאלאדה' - שילוב השם השכיח פרנטישק עם שם משפחתו של הסופר הגרמני הנס פאלאדה, שמאוחר יותר חיבר את "לבד בברלין". הוא משחזר שאימו, לילי פרל, הדריכה אותו שכאשר הם צועדים ברחוב עם הדוקטור המוכר כיהודי או עמה, רעייתו המוכרת בשל כך, שיצעד כמה צעדים אחריהם, ושאם יקרה להם משהו, או שעוצרים אותם, שלא ייצור מגע.

      הדודה הקתולית שהבריחה מזון ומכתבים

      ב-1944, כשהגרמנים השתלטו על סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות שפרצה נגדם, גם זמנים אלה תמו. "יום אחד ההורים קראו לי ואמרו שהם יצטרכו להתחבא בבקתה בגן של השכנים, משפחת הרוזנים ג'יולאי שבאצילותם הסכימו להחביא אותם, אבל שלבקתה הזו יעברו עם בני הזוג שטיינר, והדוד שלי גוסטאב פרל". הדודה, מריה 'איצה' פרל, היא קתולית, שלא תצטרך להתחבא ותשמש חוליית האספקה והקישור של כולם.

      דרך הגדר הבריחה להם במשך חודשים מזון ומכתבים מבנם שיוסתר בהמשך במקומות אחרים. "ההורים אמרו שהתנאים בבקתה, שקודם הייתה מחסן, לא מתאימים לילד. חמישה מבוגרים הצטופפו בעשרה מטרים רבועים, בחורף, ללא חימום, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הדודה מריה לקחה אותי עם תרמיל על גב, יד-ביד, לבית לא רחוק. שם הסכים הזוג צ'ינצ'ורה עם ילדים בני 6 ו-12 לארח אותי ביום".

      חסידת אומות העולם הדודה הקתולית מריה איצה פרל (באדיבות המשפחה)
      הדודה הקתולית, מריה "איצה" פרל (צילום: באדיבות המשפחה)

      "בלילה הייתי צריך לטפס על סולם ולעבור את הגדר לבית סמוך, שם סידרו לי מקום לישון אצל זוג ערירי, במרפסת סגורה", משחזר פישר. "איני חושב שדיברתי איתם מעולם. הסידור היה שאני מגיע והולך לישון, קם בבוקר ועוזב. גם הם ידעו שאני יהודי וכפי שאני מבין עכשיו כנראה שגם אלה וגם אלה קיבלו על זה כסף. אלה פחדו לאכסן אותי בלילה, אלה לא ידעו מה לעשות איתי ביום". גם לשגרה הזו בא סוף עוצר נשימה.

      "ערב אחד", נזכר פישר, "נשמעו נקישות בדלת, ושמעתי מהמיטה שלי קולות בגרמנית: 'אנחנו מחפשים יהודים, מי בבית'. שמעתי את בעל הבית מסביר שאשתו בחדר ושיש עוד ילד בבית. 'מיהו?', ביקשו לדעת והוא מסר להם את אשר כנראה שינן, משהו על זה שיש ילד שהוריו נהרגו בהפצצות ושהוא ואשתו נעתרו לבקשה מהעירייה לארח אותו עד אשר יימצא לו פתרון של קבע. 'איפה הוא', הם ביקשו לדעת והוא ענה שהילד ישן".

      "הם ביקשו לראות את הילד, ואני שמעתי, עצמתי עיניים אחוז פחד מוות. אחוז חרדה שאין לתאר כי ידעתי מה צפוי לי. הם נכנסו לחדר החשוך כי אי אפשר היה להדליק אור. אחד מהם מבקש מהשני שידליק פנס ויאיר על פני. אני מחזיק את העיניים סגורות. שניות ארוכות כנצח הם שוחחו והחליטו לפי מראה פני שיהודי אני לא. הם הניחו לי. עזבו את הבית. ואני נותרתי כך בפחד איום", ממשיך פישר.

      "ניצלתי גם באירוע זה", אומר אברי, "אבל כל המעורבים, המארחים בלילה והמשפחה שאירחה ביום ודודתי, כולם הבינו שנשרפתי שם. שהם עוד עלולים לחזור ושאי אפשר לקחת עוד את הסיכון. דודה 'איצה' לקחה אותי מהמחבוא שהפך מסוכן מדי עבור כולם, והביאה אותי לדירה של המשפחה הזו של החייל הגרמני".

      גינתם של הרוזנים ליד הבקתה (באדיבות המשפחה)
      גינתם של הרוזנים בו הסתתרה המשפחה (צילום: באדיבות המשפחה)

      "צעדנו יד-ביד ברחובות המרכז העתיק של העיר ברטיסלבה בסכנה איומה, כי אנשי אס.אס. במדים ובבגדים אזרחיים הסתובבו בכל פינה והיו יכולים לעצור כל אחד ולבדוק תעודות ואפילו להפשיט אותי ולבדוק אם אני נימול. בסמטת זלנה, בקומה העליונה של בניין מגורים בן שלוש קומות, קיבלה את פנינו משפחת החייל, משפחת הֶגֶר, גרמנים אזרחי סלובקיה. כבר פחדתי נורא מגרמנים, אבל הם הסתירו אותי עד סוף המלחמה".

      "אבי המשפחה גויס לצבא הגרמני כי היה "פולקדויטשה", כלומר גרמני על פי מוצאו האתני, והוא לבש מדי חייל. דודתי השאירה אותי שם. יש בזה כמובן איזו אירוניה. לאורך כל התקופה שהם הסתירו אותי שם אסור היה לי לצאת מהדירה בשום אופן. מהחלון יכולתי לראות ממש ממול, מעבר לסמטא, מרחק 6 מטרים מאתנו, בניין ששימש מטה לאס.אס. למטה ברחוב יכולתי לראות את אנשי האס.אס. נכנסים ויוצאים את הבניין".

      האורחת שלפה את התמונה - אברי הבין שהוא בסכנה

      היו רגעים מפחידים. הגיעו קרובי משפחה של המארחים. אבא, אמא ושני ילדים. הם הגיעו בהפתעה אז לא הספיקו להגיד לי להתחבא בחדר השינה כמו תמיד כשהגיעו זרים לבית. גם הם כמובן גרמנים אתנים, נאצים מובהקים. שמעתי אותם אומרים שהם הגיעו לעיר כיוון שהרוסים מתקרבים וכי 'כשהיטלר המנהיג הדגול שלנו ייצא במתקפת נגד, גרמניה תנצח במלחמה ונחזור למקום ממנו באנו'. הבנתי שנשקפת לי מהם סכנה".

      " 'מי הילד', הם רצו לדעת ומארחיי ענו עם סיפור הכיסוי אודות ילד שהוריו נהרגו בהפצצות והעירייה ביקשה שיארחו עד שיימצא לו מקום קבע. אחרי שבועיים הם שוב ביקרו, והאישה סיפרה שסידרו להם בית שיהודים עזבו, והיא עלתה לעליית הגג, ומצאה אלבום תמונות של המשפחה שנטשה את הבית ואני הבנתי שהיא מדברת על הבית שלנו. היא הוציא מהתיק תמונה ומראה לכולם ושואלת אותי אם אני מזהה את הילד".

      בית משפחת פישר- פרל (באדיבות המשפחה)
      בית משפחת פישר פרל בסלובקיה (צילום: באדיבות המשפחה)

      "מ-1,500 בתים של יהודים, מה הסיכוי שזה יקרה? אבל מרוב שאני 'מאולף' אני אומר 'כמה שהוא דומה לי' וזהו, למרות שבטוח שהאישה המנוולת, הסרקסטית, הנאצית שונאת היהודים, ידעה שאני הילד".

      "אולי בגלל שגם אב המשפחה הרגיש את החשד באוויר, זמן קצר אחר כך העביר את כולנו למקום אחר. בלילה הביא לסמטה סוס ועגלה, העמסנו אותה כמה שאפשר וככה יוצאים בקור המקפיא 30-40 קילומטר לאזור כפרי, שם חיכה בית שהוא ארגן מראש. האשה שלו הגיעה כמה ימים אחר כך ושם מצאנו מקלט עד סוף המלחמה. לי זו הייתה תקופה נהדרת. יכולתי לצאת ולשחק עם ילדי הכפריים השכנים".

      "העיקו עלי רק הגעגועים להורים והחשש לגורלם. בוקר אחד הופיע חייל במדים לא מוכרים על סוס. זה היה מבחינתי המושיע ואחריו עוד חיילים. הבנתי שאלה חיילים רוסים שבאו לשחרר אותנו. אחרי יומיים-שלושה האיש קרא לי, והנה, היו אלה הורי. נפלנו זה על זרועו של זה, לא דיברנו הרבה אבל התחבקנו ארוכות".

      לאחר המלחמה הנער אברי פישר עלה ארצה עם עליית הנוער לכפר מסריק שם הכיר את רעייתו ירדנה שעלתה מהונגריה והם חיים שם כחברים עד היום. הוריו עלו אחר כך, והשתקעו בחיפה. ד"ר דוד פישר עוד שימש שנים ארוכות כרופא במרפאת קופת חולים בשכונת רמות רמז. הוא הלך לעולמו ב-1977 בגיל 83. האם לילי שעברה לבית אבות בקרית טבעון מתה ב-1989 בגיל 93. שניהם קבורים בבית העלמין בקיבוץ כפר מסריק.

      בזכות פישר הוענק לדודה הקתולית שלו מריה 'איצה' פרל אות חסידת אומות העולם, אך רק לאחר מותה בגיל 87 ב-1998. משפחת הרוזנים ג'יולאי עזבה את סלובקיה אחרי המלחמה, והשתקעה באיטליה. היא זכתה לאות חסידי אומות העולם בחודש שעבר. בטקס שערך שגריר ישראל ברומא, ובנוכחות 17 נציגי משפחת פישר שהגיעו מישראל ובראשם אברי פישר, הוענק האות לצאצאי משפחת האצולה שהסתירה את היהודים בביתה.

      אברי פישר - ניצול שואה שהוחבא בבית של קצין גרמני, 28 באפריל 2019 (יואב איתיאל)
      אברי פישר, כיום, עם ציור הכניסה לביתו בסלובקיה (צילום: יואב איתיאל)

      הבניין בברטיסלבה ממנו גורשה המשפחה בילדותו הוא היום בניין השגרירות האמריקאית. לפני כ-5 שנים אירחה השגרירות את משפחת פישר והעניקה לה סיור בו. לדירת החייל בסמטת זלנה מעולם לא הצליח לחזור, לא נמצא מי שמתגור בה או שמחזיק את המפתח. אבל מולה, מטה הגסטפו לשעבר, הוא היום מלון פרוג'יה (PERUGiA) ובקומת הקרקע שלו קיימתת מסעדת בר, מקום שמח שגם מציע בירה ומוסיקה חיה. פישר אומר שנקמתו הקטנה היא לסעוד במסעדה הזו ולשתות כאדם חופשי בכל פעם שהוא חוזר לברטיסלבה.

      פישר ידליק משואה בעצרת ה-70 ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2.5.19 בבית לוחמי הגטאות. אברי ידליק משואה גם בשם דודתו גיזי פליישמן, שעמדה בראש "קבוצת העבודה" שפעלה בסתר מול ממשלת סלובקיה, כדי לנסות לעצור את משלוחי ההשמדה של יהודי סלובקיה לפולין. היא הצליחה עד ספטמבר 1944, אך עם הפלישה הסופית, חידשו את הגירושים לאושוויץ בקצב מזורז ובמקביל חיסלו יהודים במקומות אחרים.

      למרות שלגיזי הייתה האפשרות לברוח לישראל, היא הבריחה רק את שתי בנותיה ונשארה עם הקהילה היהודית שעמדה בראשה. לבסוף , בשנת 1944 גיזי פליישמן ומרבית הקהילה היהודית של סלובקיה נשלחו לתאי הגזים באושוויץ.

      טקס הענקת אות חסיד אומות עולם למשפחת רוזנים שהחביאה את אברי פישר - אפריל 2019 (באדיבות המצולמים)
      טקס הענקת אות חסיד אומות עולם ברומא בחודש שעבר (צילום: באדיבות המצולמים)