1. מה נשתנה הלילה הזה
אחד מהם חשש מהרגע הזה יותר מכל, והשני אולי דמיין אותו לגמרי אחרת, אבל כל החרדות/פנטזיות התנקזו בסופו של דבר לטקס ממלכתי סטנדרטי ואפילו די משעמם. ברגע שבו נשיא המדינה ראובן ריבלין העניק לבנימין נתניהו את כתב המנדט להרכבת הממשלה, שררה בעיקר תחושה חזקה של דה ז'ה וו; ככה זה, כנראה, כשזה קורה בפעם החמישית. בניגוד לתופעה הפסיכולוגית שבה אנחנו מרגישים שהיינו במצב מסוים כבר פעם וזה לא באמת נכון, במקרה הזה זו אמת לאמיתה.
אחרי מערכת בחירות סוערת חזרנו בדיוק לאותו מקום: אותו ראש ממשלה, אותה קואליציה, אותם שותפים (בשינוי פרסונלי קל של בנט ושקד שהוחלפו ברפי פרץ ובצלאל סמוטריץ') ובדיוק אותן בעיות; חוק הגיוס, עבודות בשבת, פסקת התגברות והחלת ריבונות עומדים בראש סדר היום של המשא ומתן הקואליציוני, ואל תופתעו אם בקרוב נשמע שוב על חוק עונש מוות למחבלים.
אז מה בכל זאת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שנתניהו חזק יותר מאי פעם, הליכוד עם הישג שיא היסטורי שלא נרשם מאז 2003, וכל שאר השחקנים שמסביב - יותר חרדים ודתיים או יותר מגומדים ומוחלשים. סימני שכרון הכוח הופיעו כבר ביום שני בבוקר, כשלסבב ההתייעצויות של הסיעות בבית הנשיא נשלחו שלושה מהליכודניקים שהכי גידפו את ריבלין: שר התיירות יריב לוין, שרת התרבות והספורט מירי רגב, וח"כ ודוד ביטן, בבחינת in your face מתריס ומשתחצן.
בדיוק כמו ההחלטה למנות את מקורבו נתן אשל, שהורחק מהשירות הציבורי, כחבר רשמי בצוות המשא ומתן הקואליציוני. או האיתותים על הכוונה למנות את איש אמונו לוין או יו"ר האיחוד הלאומי סמוטריץ' למשרד המשפטים ולשים את אנשי החצר רגב ואמיר אוחנה במשרד לביטחון פנים והתקשורת.
לא ברור אם נתניהו רק משחרר בלוני ניסוי כדי לבחון את עוצמת התגובה ובאמת נחוש ללכת עד הסוף, אבל התדרוכים עלומי השם של גורמים משפטיים ובמשטרה על הסכנה למערכת אכיפת החוק רק מתדלקים את הבייס בתאוריות קונספירציה על דיפ-סטייט ו"פקידותיסטן", ובמקום שיהיה להם אפקט מצנן הם דווקא עשויים לחזק את נתניהו בצדקת הדרך. פסקת ההתגברות היא רק ההתחלה; יש כאן הצהרת כוונות ברורה לגבי המלחמה שהוא מתכוון לנהל נגד הפרקליטות, המשטרה, בית המשפט העליון והתקשורת בקדנציה הקרובה באמצעות נאמניו ואנשי אמונו.
הפיל הגדול בחדרי בית הנשיא שעליו אף אחד לא דיבר היה השעון המשפטי המתקתק: עד סוף השנה אמור להיות פה שימוע ואולי גם כתב אישום, אבל נתניהו לא מתכוון לתת לזה לעצור אותו. נישא על גבי התמיכה הציבורית חסרת התקדים, "רצון הבוחר" ישמש כמגן החסינות שלו כל הדרך לבית המשפט. בסיטואציה הקואליציונית החדשה, צפרדע החסינות תיבלע בגרונם של כל השותפים; גם בלי שנתניהו יעשה שום דבר, אף אחד מהם פשוט לא יפיל אותו.
שר האוצר משה כחלון, שהיה היחיד שהתבטא נגד המשך כהונה של נתניהו תחת כתב אישום, חזר מהבחירות עם 4 מנדטים בלבד, ללא משקולת של לשון מאזניים והיכולת לאיים בהפלת הממשלה או להטיל וטו שיציל את מערכת המשפט מאימת הלויניזם והסמוטריצ'יזם. אם המאמצים להכניס את כולנו לסיעה משותפת עם הליכוד יבשילו, הוא יוותר אפילו על היכולת לערער את יציבות הממשלה ולהשאיר אותה במתכונת צרה של 61, ויכשיר לנתניהו את הדרך.
נתניהו כבר חגג עם עדן בן זקן את הניצחון הגדול אבל לפני שמברכים על המוגמר, צפויים עוד כמה שבועות מפרכים של משא ומתן, שכאב הראש הגדול שלו יהיה ענייני דת ומדינה. ללוין ואשל יש עד 29 במאי למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לזאב ולכבש לגור זה עם זה, ולגשר על הדרישה של החרדים לשנות את חוק הגיוס מול האיום של ליברמן ללכת לאופוזיציה אם ישנו בו פסיק ונקודה. לחרדים יש 16 מנדטים לעומת 5 בלבד של ליברמן, אבל הוא ההבדל בין 60 ל-65 ועליו תקום ותיפול הממשלה.
גם כחלון לוקח את הזמן: למרות המגעים המתקדמים לכאורה של המקורבים על חזרה הביתה לליכוד, הוא התחמק כל השבוע מלהגיע לפגישה עם נתניהו והעדיף לצפות במשחק כדורגל בברצלונה, ואפילו לא הודיע מי ישב מטעמו בצוות המשא ומתן הקואליציוני.
בליכוד מוטרדים מגרירת הרגליים של כחלון ומודאגים לא פחות מליברמן הלא צפוי שיכול לעשות קטע ברגע האחרון. כחלון וליברמן מכחישים שיש ביניהם תיאום, אבל יכולים לייצר ציר של שיתוף פעולה בבלוק ימין חילוני-אזרחי שיכול לאזן את התחזקות הסיעות החרדיות ולהקשות על חלק מהדרישות שלהם במשא ומתן. לא בטוח שזה אפילו רע לנתניהו, שיהיה גוש חילוני-מסורתי מימין שיעזור לו לעמוד בלחץ החרדי בסוגיות מסוימות במרוצת הקדנציה.
גם אם ליברמן וכחלון ימשיכו לשחק אותה קשים להשגה, וגם אם הדרישות של פרץ וסמוטריץ' יתגלו כקשות לפיצוח, ההערכה הרווחת היא שבסופו של דבר, גם אם הדרך תהיה ארוכה ופתלתלה, כולם ירדו מהעץ ונתניהו ישביע בסוף מאי את ממשלתו החמישית. אבל מכיוון שמדובר באותם שחקנים ואותה הקואליציה, הנה ספוילר שמתבסס על דה ז'ה וו: זה יימשך עד הדקה ה-90 ולא ייגמר דקה אחת קודם.
2. מרור לייט
בזמן שנתניהו קיבל מריבלין את המנדט להרכיב את ממשלתו החמישית, שעשויה להכשיר את דרכו לכהן עם כתב אישום, באופוזיציה החדשה השתררה דממה חרישית. כחול לבן, מפלגת השלטון האלטרנטיבית, לא פצתה פיה, ממפלגת העבודה לא נמסרה תגובה, ורק יו"ר מרצ תמר זנדברג הייתה צדיקה יחידה בסדום והזכירה שנתניהו לא רק מרכיב ממשלה אלא גם מחפש חסינות שתציל אותו ממצבו המשפטי. יאיר לפיד הבטיח למרר את חיי נתניהו מהאופוזיציה אבל אם לשפוט מהשבוע הראשון זה מרור-לייט של ממש.
על ארבעה בנים דיברה ההגדה ובשבוע שאחרי הבחירות רביעיית הצמרת של כחול לבן פחות או יותר התפוגגה באוויר. יו"ר המפלגה, בני גנץ, הגיח לראיון קצר בעובדה, גבי אשכנזי קפץ לנשיא כדי להוריד מהפרק את רעיון ממשלת האחדות, לפיד בילה בפריז הבוערת ועקבותיו של משה יעלון נעלמו כליל.
אפשר להבין למה אחרי 50 ימים של קמפיין מתיש, סוער ורצוף עליות ומורדות הם היו זקוקים להתאוששות מהלם הקרב. אבל בזמן שהקוקפיט עשה איש איש לביתו, הקמפיינרים והאסטרטגים יצאו לתקשורת לסיבוב ניצחון, או שמא מסע חיסולים, והרפש התחיל לצאת החוצה. מצד אחד, יש במה להתפאר - 35 מנדטים זה הישג שיא למפלגת אופוזיציה שלא נראה בשנים האחרונות, אבל התוצאה הסופית לא היתה מספיקה למהפך - ולכן צריך לסמן את האחראי. לניצחון אבות רבים אבל הכישלון הוא יתום ואף אחד לא רוצה שהוא יהיה רשום על שמו.
בזמן שכולם דיברו על האגו והאמון של גנץ, לפיד והגנרלים, מסתבר שהסכינים החדות נשלפו על ידי אנשי הקמפיין. המונח פוסט-מורטם לקוח מעולם הניתוחים לאחר המוות, ומה שהיועצים של גנץ עשו השבוע כשחשפו את מה שקרה מאחורי הקלעים היה לא פחות מדמם.
אם לתמצת בקצרה את עיקרי העלילה, שמתנהלת בעיקר בציר גנץ-לפיד, אנשיו של הראשון מאשימים את השני בהחרבת הקמפיין - אולי אפילו בכוונה תחילה. רונן צור, היועץ האסטרטגי של גנץ, התנגד לחיבור עם לפיד מלכתחילה, הוזז בגללו מניהול הקמפיין, ועכשיו מחזיר נקמה: בשורה של ראיונות, תדרוכים והתבטאויות מאז הבחירות טען שלפיד ואנשיו - הסוקר מארק מלמן והיועץ הפוליטי שלום שלמה - הובילו קמפיין מקרטע וחלש ואחראים בלבדית להפסד "פושע" שהוא פספוס היסטורי.
צור רצה ללכת לנתניהו על הראש ולטרגט את בוחרי הימין, אך הצוות של לפיד התנגד ודגל באסטרטגיית המפלגה הגדולה - שבמהותה שאבה את המנדטים מגוש המרכז-שמאל. גם את האחריות לנאום הניצחון שלא היה צור זרק לפתחו של לפיד ובשיחות סגורות אף העלה את האפשרות שהוא שלח את גנץ להתבזות על הבמה כדי לעשות סבוטאז' מכוון.
יועץ אחר של גנץ, ישראל בכר, התראיין בחדשות 13, ותלה את המנדטים החסרים בהקלטות גנץ, ששודרו שבוע אחר שבוע באותו ערוץ וחשפו את כפלי הלשון והחרדות של יו"ר כחול לבן. בכר, זה שהמליץ מלכתחילה ללכת על איחוד עם לפיד - הצביע גם על הדרמות הגדולות מאחורי הקלעים כמהמורה משמעותית. כלשונו: "לאחר האיחודים, התקבלה החלטה שלא מפטרים אנשים - החלטה אנושית. אני חושב שמקצועית היה צריך להחליט אחרת".
לא בטוח כמה זה מכובד ומקצועי מצדם של הספינולוגים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ ולא בטוח שסיבובי היח"צ שלהם מועילים לגנץ במיוחד, אלא רק מחזקים את הדימוי שלו כבובה מהונדסת על חוט. רוב היועצים, מלבד בכר, לא אמורים להמשיך איתו לאופוזיציה, אבל החשדנות הבסיסית כלפי לפיד ככל הנראה תחלחל עמוק לתוך הקדנציה. כבר השבוע דלפה לטוויטר של עמית סגל תכתובת ווטסאפ פנימית מקבוצת ח"כים שבה הח"כים מרשימתו של גנץ קראו תיגר על לפיד והביעו התנגדות לקו הנחרץ שהוא מוביל מול החרדים.
אם ההדלפות וההקלטות ימשיכו איתנו מהקמפיין לכנסת, כעיתונאים כמובן נברך על כך, אבל ברמת הניהול השוטף זו תהיה תקלה קשה. כחול לבן עומדת בפני אתגר אופוזיציוני עצום: גם בלי יועצים, בקוקפיט יש מספיק אגו, ושלושה רמט"כלים שצריכים להתרגל לחיי חפ"שים אפורים בוועדות ובמליאה. בנוסף, עם לפחות 24 ח"כים חדשים, הניסיון הפרלמנטרי של אנשי יש עתיד הוא מצרך הכרחי בכדי לייצר אופוזיציה לוחמת.
עדיין לא ברור איך תעבוד ביחד הסיעה המאוחדת ומי בדיוק יחזיק במושכות, אבל לפני שגנץ ולפיד מתחילים למרר לממשלה את החיים - הם צריכים לסדר את מה שקורה אצלם בבית. נתניהו והליכוד יחפשו כל העת, כטבעם, להכניס טריז בתוך האלטרנטיבה ולבצע הפרד ומשול, והאתגר הכי גדול של גנץ ולפיד יהיה לשמור על כחול לבן מאוחדת.
3. קושיות לחג
עם פרסום התוצאות הסופיות של הבחירות, ראשי הימין החדש נפתלי בנט ואיילת שקד הצטרפו לרשימה המכובדת והארוכה של נפגעים וקורבנות שלא שרדו את בחירות 2019. לכישלון הימין החדש רבדים רבים, החל מנטישת הבייס בציונות הדתית, קמפיין ביזארי ובוטה וכלה בצעקות הגוועלד של נתניהו ששתו את כל קולות מפלגות הימין.
בנט ושקד שותקים ומנסים לשמור על פרידה ג'נטלמנית אבל גם על הדינמיקה ביניהם עוד יסופר רבות. למרות ההנהגה המשותפת, התבוסה לא מתחלקת שווה בשווה אלא מוטלת בעיקר לפתחו של בנט, שניווט את ההגה וניהל את הקמפיין ועד הרגע האחרון נלחם על קול וקול, בעוד שקד מסומנת כמי שתצא מהאירוע בסופו של דבר מנצחת.
התרסקות המיזם המשותף משחררת את שקד מכבלי החסות של בנט ומאפשרת לה לצאת לדרך עצמאית חדשה מבלי להיות מואשמת בתקיעת סכין בגב השותף שלה; עוד הרבה לפני שנולד הימין החדש, דוד ביטן פתח עבורה את דלתות הליכוד לרווחה, ולא מן הנמנע שמיד אחרי החגים מישהו יבחין בה מגישה טופס התפקדות במצודת זאב. בנט לא קיבל הזמנה כזו מאף אחד, אבל מוקדם להספיד גם אותו. למרות שעל פניו מתאונת הדרכים המשותפת הוא יצא בנזק גדול ואילו היא עם מכה קלה בפגוש.
הבחירות הדרמטיות והסוערות יספקו לפרשנים ולחוקרים באקדמיה עוד הרבה חומר לדיונים מעמיקים, אבל הניתוח הכי פשטני לשאלה: מה הביא לנתניהו את הניצחון, מתבונן על זהות המועמדים שהתמודדו מולו, ומידת הכריזמה שנוטפת מהם.
בפוליטיקה מודרנית שהולכת ומתבססת על מנהיגים ואישיותם, ובמיוחד במקרה של ישראל וההערצה לנתניהו, הפרסונה של ראשי המפלגות היא בעלת חשיבות מכרעת. המקרה של בנט ושקד מעורר תרגיל מחשבתי מעניין ומשעשע של ספקולציה לאחור - "מה היה קורה אילו". בהתחשב בפופולריות של שקד וממדי ההערצה אליה בחוגי הימין, אפשר לדמיין - מה היה קורה אילו היא הייתה עומדת בראשות הימין החדש במקום בנט? האם היא היתה מצליחה לסחוף קהלים אחרים או לגרום להם להישאר בבית, או שגם היא הייתה נסחפת בקשית המנדטים של נתניהו?
גם בצד שמנגד אפשר לאתגר את הדמיון ולהציב קושיות משעשעות במבט של בדיעבד: גנץ קפץ עמוק עם הראש למים בתחילת קמפיין הבחירות, וקיבע את עצמו בתור המועמד של מחנה "רק לא ביבי" לראשות הממשלה, ואילו גבי אשכנזי, היה האחרון להצטרף למפץ הגדול בגוש המרכז, והסתפק במקום הרביעי, תחת מי שבעבר היה פקודו.
אשכנזי חרש את השטח בבחירות והתגלה, כמצופה, כמגנט פופולרי בשווקים ובפריפריה שמצליח להקסים גם במעוזי הליכוד, אבל בסוף לא היה הגרוש ללירה שתביא למהפך כפי שקיווה, וייאלץ להסתפק בספסלי האופוזיציה. נעצום את העיניים ונדמיין מה היה קורה אילו מול נתניהו, במקום גנץ ובנט, היו מתמודדים אשכנזי ושקד - והאם זה היה מקשה עליו להבקיע את הניצחון ההיסטורי.
וכדי להשלים שלישיית קושיות, נצלול אחורה בזמן ליולי 2017, לפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. מה היה קורה אם יו"ר המפלגה אבי גבאי לא היה מנצח - ועמיר פרץ או בוז'י הרצוג היו בראשות מפלגת העבודה? האם הם היו מצליחים לזהות את הפוטנציאל של גנץ או אשכנזי מבעוד מועד ולדאוג שהוא ינותב למפלגתם שלהם עצמם, ובכך מונעים מהעבודה להתרסק ממעמד מפלגת שלטון למפלגת נישה? נבהיר: מדובר בספקולציות חסרות ממשות ומשמעות, נקודות למחשבה או תסריטים מדומיינים, שעשוע בלבד לכבוד חופשת הפסח ולחיי ההנגאובר שאחרי הבחירות. חג שמח!