סגירת נציגויות, מחסור בכוח אדם: המשבר שמאיים על יחסי החוץ של ישראל

ימים סוערים עוברים על סודאן: הנשיא והרודן זה שלושים שנה, עומר אל-באשיר סולק בידי הצבא, והרמטכ"ל שהזדרז לשבת על הכסא החזיק מעמד יומיים עד שהודח אף הוא. בשלב זה מתנהלים מגעים בין האופוזיציה שיצאה לרחובות והצליחה להפיל את המשטר לבין הצבא כדי להגיע להסכמה על בחירות - במטרה למנוע שפיכות דמים. משטרו של אל-באשיר, כולל אנשי הצבא שכעת הפילו אותו בשם העם והדמוקרטיה, אחראי לרצח מיליונים במלחמת האזרחים בסודן, ורצח עוד מאות אלפים בדרפור - פשעים שעליהם הוא, והרמטכ"ל לשעבר מבוקשים בהאג.

סודאן נמצאת במיקום אסטרטגי: מדינה שבה מתלכד הנילוס הלבן עם הכחול, הגובלת במצרים מצפון ובאפריקה השחורה מדרום. זו מדינה שהתפלגה לשניים, כאשר דרום סודאן הנוצרית, שחילצה עצמאות בתום מלחמת האזרחים בין הצדדים, נמצאת בקשרים עם ישראל.

בימים סוערים כאלה, שגריר ישראל לדרום סודן אמור להיות עם יד על הדופק: להיות בשטח, לנצל הזדמנויות, ולנסות לשפר את מצבה המדיני של ישראל באותה מדינה.

אבל השגריר חנן גודר לא נמצא בדרום סודאן. אין שם לישראל שגרירות. גודר הוא שגריר נייד. כלומר: שגריר הנמצא בארץ ואמון על דרום סודאן. לכאורה אין בעיה: הוא יכול לעלות על מטוס למדינה שלפתע נמצאת במרכז קלחת עולמית. אלא שיש בעיה: אין תקציב.

זה נשמע מגוחך, וזה אכן מגוחך - אבל למשרד החוץ קוצץ תקציב הנסיעות, וכך השגריר לדרום סודן תקוע בישראל. הוא לא לבד. מקדוניה, או בשמה הרשמי החדש הרפובליקה של צפון מקדוניה, התקבלה באחרונה לברית נאט"ו. גם למדינה הבלקנית מיקום אסטרטגי. זהו בדיוק הזמן לשפר איתה יחסים, כדי שתהיה לישראל מליצת יושר נוספת באירופה החדשה, בנאט"ו הכה חשובה. אך גם השגריר דן אוריין תקוע - אף הוא שגריר נייד, גם תקציב הנסיעות שלו לא קיים.

חנן גודר ודן אוריין, שניים מששת השגרירים הניידים של ישראל, הם מבכירי השגרירים ונציגים נפלאים של מדינת ישראל - אבל הם צריכים כלים, ומדינת ישראל כיום לא נותנת להם אותם הכלים - המעטים והזולים עד מבוכה שהם צריכים. לא כדי להתפנק - כדי למלא את עבודתם.

בסוף השבוע האחרון פרסמתי כאן מאמר על מדיניות החוץ הצפויה של ממשלת נתניהו הבאה. בין השאר כתבתי שמדיניות החוץ של נתניהו, של ישראל, גם לדעת מבקריו היא סיפור הצלחה - ודאי בהינתן השקפת עולמו של ראש הממשלה.

הדבר הבא שקרה הוא שהתחלתי לקבל תגובות ממכרים וחברים במשרד החוץ, בעבר ובהווה. אנשים המכירים היטב את הזירה הבינלאומית. אלו אזרחים פטריוטים, המדגישים שלא מדובר בהשקפת עולם או במחלוקת פוליטית ושגם אם יש הצלחות - ויש, הם מדגישים - אפשר יותר, הרבה יותר, וגם צריך יותר, גם בהינתן התקציבים המעטים וקיצוץ הסמכויות.

ברור לכולם שעידן הדיפלומטיה הקלאסית עבר מהעולם. התקופה שבה השגריר הבריטי בשער הגדול קבע גורלות; כששליח המלכה או המלך קיבל החלטות על יציאה למלחמות כי הקשר בין שגרירותו לבין הבירה היה במכתבים, או על ידי שליחים רכובי סוסים; הימים של קונגרס וינה שבהם חרצו את גורל אירופה או קונגרס ברלין שבו דיפלומטים ומדינאים שרטטו את גבולות אפריקה - כל זה נגמר. היום מנהיגים משוחחים בטלפון זה עם זה, קוראים בזמן אמת פוסטים וציוצים על מדיניותם ברשתות חברתיות. אפילו נושאי המדיניות הקלאסית השתנו - עד גבול מסויים.

כי בסופו של דבר אין תחליף לאדם במיומן בשטח: לא בעיתונות, לא במודיעין, לא בדיפלומטיה.

הנה דוגמה מהעבר: אחד הכלים הידועים בניסיון, שכל מדינה מקיימת כדי להשפיע על דעת קהל לטובתה, הוא הבאת מי שנקראים מובילי דעת קהל לסיור במדינה, במקרה זה ישראל. עיתונאים מהאיחוד האירופי או אפריקה, פולטיקיאים בדרכם למעלה, כיום אושיות רשת - מוזמנים לבוא, לראות את ישראל היפה ולהתרשם. לפני שנים זיהה קונסול ישראל בסן פרנסיסקו, דניאל שק, מרצה צעירה באוניברסיטת סטנפורד, מוכשרת שאפתנית ומקושרת, ועל סמך התחושה שלו היא קיבלה הזמנה לבקר בישראל. הביקור היה מוצלח. המרצה הייתה קונדוליסה רייס - לימים היועצת לביטחון לאומי ושרת החוץ של ארצות הברית.

זה היה סיפור הצלחה בעלות אפסית כמעט. מה המחיר של כרטיס טיסה לדרום סודאן או מקדוניה או עלותו של ביקור משלחת עיתונאים, פוליטיקאים, אמנים? גרושים, במונחים של תקציב המדינה, או אף של תקציב משרד החוץ.

וכיום? מה ביחס למדינה קריטית, כמו רוסיה? ישראל מתנהלת בחוכמה ובזהירות מול מוסקבה. אבל היחסים עם רוסיה אינם רק - ואסור שיהיו רק - יחסים בין נתניהו לפוטין. יש עוד אישים, וכמובן, מדינה צריכה לקחת בחשבון את היום שאחרי. אמור היה להיערך בישראל ביקור של משלחת פרלמנטרים רוסים בכירים - אך הביקור טורפד. אין תקציב. כך גם לגבי משלחת של בלוגרים רוסים עתירי השפעה.

"היתרונות שהדיפלומט מביא איתו: ידע מעמיק, יכולת ניתוח, קשרים עם אליטות במדינות אחרות והתנהלות זהירה - הפכו בשנים האחרונות לחסרונות", תיאר בתסכול את המצב שגריר בכיר שביקש לשמור על עילום שם.

"אנחנו עדים לעלייה של מנהיגים שפונים ישירות לדעת הקהל, מעל לראשן של האליטות (תקשורת, נבחרי ציבור, אינטלקטואלים) ואשר מנהלים שיח פנימי וחיצוני שהוא באופיו 'אנטי ממסדי'. בנסיבות אלה, כשהטכנולוגיה מאפשרת גישה ישירה להמונים וגם מאפשרת קשר ישיר בין מנהיגים, הדיפלומטיה הקלאסית נדחקת לשוליים. מי צריך איש קשר (שגריר) כשניתן לנהל דיאלוג ישיר? הדיפלומטיה חייבת להתאים את עצמה לעולם משתנה - להיות פחות מרוחקת, פחות אליטיסטית, יותר שקופה וקומוניקטיבית. אחרת, היא תהפוך לגורם תיאום לוגיסטי".

לדברי אותו שגריר לשעבר, "גם כשלדיפלומטים יש יתרונות מובהקים (בידע, ניתוח ויצירת קשרים), הם אינם יודעים כיצד לשווק את זה ולהקרין רלוונטיות".

ישראל היא מדינה ייחודית במובנים רבים. מוקפת בעולם מוסלמי וערבי שרובו עוין אותה, נמצאת ביחסים מורכבים עם האיחוד האירופי, מוערכת בידי מדינות שאיתן יש לנו קשרי כלכלה מעולים - אבל שפעם אחר פעם יצביעו נגדנו באו"ם כמו סין והודו, ונסמכת יותר ויותר על הפלג השמרני ביותר במפלגה הרפובליקנית.

מדיניות החוץ הישראלית תמיד התחלקה בין הגלוי לסמוי, כשאגף תבל של המוסד אחראי על קשרים עם מדינות שאין לנו קשרים רשמיים איתן. אבל כעת יש בנוסף גם שליחים של המועצה לביטחון לאומי, וכמובן שליחים פרטיים של ראש הממשלה, וישנם גם האגפים הנאבקים ב-BDS. כל זה יוצר כמובן ערבוביה וחוסר מקצועיות. ואגב חוסר מקצועיות - גם השנה לא ייפתח קורס צוערים במשרד החוץ. אין תקציב.

חשיבות נוספת של משרד החוץ היא בהגעה לשטח במקומות שאליהם הם נשלחים. נציגי המשרד יכולים לסייע לישראלים במצוקה במקרה של אסון טבע, תאונה או של ישראלים נעדרים. הדיפלומטיה היא לא רק מפגשים בין מנהיגים.

השגריר חנן גודר, שהוא גם דובר ועד עובדי משרד החוץ, הסכים לדבר בשמו, לנסות ולתת תמונת מצב: "מצבה הבינלאומי של מדינת ישראל אינו גרוע! אבל, צריך לזכור כי על רקע ההתרחשויות במזרח התיכון ובעולם מצבנו היה צריך להיות טוב בהרבה. וכשאומרים טוב בהרבה הכוונה היא לשינוי משמעותי יותר בדגמי ההצבעה בפורומים בינלאומיים, לדחיקתם ובידודם של גרומים עוינים לישראל, לדיבידנדים כלכליים משמעותיים נוספים ולעליית מדרגה נוספת במהלכים המוצלחים שמכניסים את ישראל לשותפות עם מדינות מתונות באזור".

אז מה יהיו האתגרים לשר החוץ החדש (-ישן?) שיכנס לתפקידו עם השבעת הממשלה? לדברי גודר, "קיצוץ התקציב המתמשך במשרד החוץ הותיר את המשרד באפס פעילות. התקציב היחיד שטרם קוצץ הינו תקציב המיזוג. ישנם ציניקנים שאומרים שאפילו המתג האוטמטי לכיבוי מערכות החשמל בתום יום העבודה הוקדם בחצי שעה לעומת שנים קודמות".

השגריר הוסיף כי "עיון בספר התקציב של מדינת ישראל מראה שהתקציב הוכפל בעשרים השנים האחרונות. התקציב של המשרד היחיד שנותר על כנו ללא שינוי בעשרים שנים אלו הינו תקציב משרד החוץ. בפועל, הקפאת התקציב הותירה את המשרד מבצע תשלומי תקורות קבועות בלבד. תקורות כאלו כוללות תשלומי שכר דירה, הוצאות אבטחה, תשלומי שכר והצאות נוספות בהן לא ניתן לקצץ. כאן מתנהל מסע ארוך על ידי האוצר לקיצוץ חד בתנאי השרות של שליחי המדינה בחו"ל. הקיצוץ המתמשך הזה כבר הוביל לקושי באיוש תפקידים במספר הולך וגדל של נציגויות ולנטישה של עובדים באמצע מסלול הקריירה".

כל הדברים שנאמרו לוואלה! NEWS מפי אנשי משרד החוץ, נאמרו בכאב, ולעתים בפליאה. שגריר אחר, שלישי, ביקש להדגיש עד כמה המחסור בתקציבים מגיע לרמת האבסורד: השנה נערכו, כמדי שנה, טקסים לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. בשתי מדינות אירופיות - אחת מהן היא גרמניה, לא פחות - לא היה תקציב כדי שהשגריר יגיע לטקס - טקס ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

אנחנו נמצאים שבועיים לפני יום העצמאות, מזכיר גודר: "אירועי יום העצמאות הינם ארוע דגל המופק בכל שנה במאה נציגויות ישראל ברחבי העולם. לאירוע מוזמנת צמרת השלטון במדינות השונות ומקבץ דמויות התומכות או עומדות בקשר עם ישראל. אירוע כזה, מעצם קיומו, מהווה מפגן תמיכה והזדהות בישראל והוא לצנינים דווקא בעיניהם של מתנגדינו השונים. ומה קורה היום? תקציב אירועי יום העצמאות קוצץ לחלוטין ואירוע הדגל הזה מתקיים במספר מצומצם של נציגויות בחסותם ומימונם של ארגוני ידידות במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב במימון חברות עסקיות (!) שונות".

לא ממדובר בעוד קוקטייל או פינוק של שמפניה, כמו שחלקכם אולי רוטנים. אלא שאירוע ליום העצמאות, של כל מדינה, הוא אירוע קריטי בלוח השנה הדיפלומטי. זה האירוע אליו מגיעים נכבדי הקהילה היהודית, אנשי עסקים. אלה המזדהים עם ישראל, שחשוב מאוד בכמה מדינות, נניח נורבגיה, בריטניה או אירלנד שיחושו שהם לא לבד בתמיכתם במדינה הנמצאת תחת ביקורת קטלנית מבני עמם.

יש האומרים כי ישראל אינה עשירה ולא צריכה להחזיק שגרירויות בכל מדינה בעולם, וממילא, כמו שנאמר, הרי עידן הדיפלומטיה הקלאסית עבר מהעולם - אך זו אינה האמת: ישראל נמצאת בעשירון העליון בין מדינות העולם, מדינה ייחודית שיחסי החוץ שלה חשובים - והיא מזלזלת בהם באופן תמוה.

אין כוונה להשוות את ישראל למעצמות או אפילו לא למדינות בסדר גודל בינוני. כאשר משווים את ישראל למדינות בסדר גודל שלנו - שוודיה, נורבגיה, בולגריה, יוון, פורטוגל ובלגיה ועוד - ניתן לראות כי הללו מקיימות פרישה עשירה יותר ובעלת תקציבים משמעותיים יותר. ההבדל בינינו למדינות אלו הוא אחד: מעמדן הבינלאומי של מדינות אלו אינו שנוי במחלוקת. ישראל, שעדיין נאבקת במספר מדינות עוינות, חייבת להיות נוכחת ולהיות פעילה במספר רב הרבה יותר של מדינות", אומר גודר, ומוסיף: "מספר רב של נציגויות מואמנות לארצות שכנות או למחוזות במדינה בה ממוקמת השגרירות. תקציבי הנסיעה קוצצו ונוצר מצב שכל נסיעה הכוללת יציאה מהעיר בה שוכנת הנציגות אינה אפשרית. נוצרים מצבים מביכים שבהם השגריר מוזמן לארוע, כנס או מפגן תמיכה והוא אינו יכול להצטרף בשל חוסר תקציב לנסיעה".

דיפלומטיה איננה עוד, או רק, קשירת קשרים, ניסיונות להשפיע על מקבל ההחלטות, או אפילו פתיחת צינור לעסקים. ישראל הצטיינה בעבר ביצירת השפעה, או לפחות רצון טוב, באמצעות סיוע - שיחסית זול אבל הוא בעל נראות אדירה ומסייע פיזית ממש לבני אדם. בקיצור - ווין-ווין, אך לא עוד. גודר טוען על פעילות מש"ב - המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ, כי "במשך 60 שנה הושיטה ישראל בגאווה את ידה למאה מדינות ויותר ברחבי העולם. הניסיון והידע הישראלי בשלל תחומים זכו ליוקרה והוקרה רבות. בוגרי התוכניות הללו הגיעו למעמד מוביל בארצותיהם השונות. גם התוכנית הזו קוצצה וכיום הופסקה כמעט לחלוטין הגעת משתלמים לישראל ויציאתם של מומחים ישראלים לארצות רבות".

עוד נטען, כי הופסקה קליטת כוח אדם לשירות החוץ ומכרז קורס הצוערים נדחה עד לגיוס תקציב ותקנים. משמעות הדבר היא ששליחי המדינה שיחזרו מחו"ל בעוד כשנה לא יוחלפו על ידי שליחים חדשים אלא על ידי כוח אדם פחות מקצועי ומוכשר. ברור שהתוצאות לכך ישפיעו על איכות העבודה בנציגויות, על איכות הפניות של פניות לשירותים קונסולריים ולפגיעה נוספת בפעילותן הטובה של הנציגויות.

תחום נוסף שסובל מפגיעה בתקצוב הוא משלחות אקדמיה. בעבר הגיע לישראל זרם קבוע של מבקרים כאורחי המדינה. האורחים נחשפו למסרים ולהישגים בהם מדינת ישראל יכולה וצריכה להתגאות. גם מכל אלו נותרה פעולת עמותות וארגונים שעושים כמיטב יכולתם וטוב ליבם. משרד החוץ נעלם מן הזירה הזו כמעט לחלוטין והתוצאות מכות בנו שוב ושוב.

בתחום משלחות הנוער, בעבר, משרד החוץ היה משגר משלחות של בני נוער למפגשים בבתי ספר ועם קהלים בלתי שגרתיים נוספים. המשלחות הללו נתנו, באמצעות אותם בני נוער ישראלים, את ההזדמנות להעביר מסרים של פתיחות, חופש, קדמה וחדשנות. התכונות היפות הללו נותרו עדיין בארץ אבל בעולם נחשפים אליהן פחות.

אין ספק כי הבאתם של גורמים מעצבי דעת קהל, דוגמת משלחות עיתונאים, מאפשרת השפעה על הלכי דעת קהל בקרב ציבור רחב. בעבר התקיימו מספר רב של משלחות כאלו בכל שנה. השנה, עם הקיצוץ יעלמו המשלחות הללו לחלוטין.

גודר הוסיף כי תחום אחר הנפגע מהקיצוץ בתקציב הוא קשרי התרבות והמדע. "ישראל יכולה להתגאות באיכות ובעושר היצירה של אמנים, סופרים ויוצרים ישראלים. האגף לקשרי תרבות ומדע שבעבר הצליח לשגר מטובי האמנים הללו מצא את עצמו מנהל קרב מאסף על ייצוג ישראל כאשר אל החלל הייצוגי הזה אנו מוצאים שוב את אותם ארגונים שמצליחים לסייע בחשיפת התרבות שלנו ברחבי העולם".

נושא רגיש הוא נושא המינויים הפוליטיים. כל הדיפלומטים איתם שוחחתי מסכימים חד משמעית שיש מקום לאנשי אמונו של השר - או ראש הממשלה, ודאי בצמתים קריטיים כמו וושינגטון, בראש ובראשונה. כולם מזכירים מינויים פוליטיים שהצליחו - ובאופן לא מפתיע כולם נזכרים באחד - צעיר מוכשר בשם בנימין נתניהו, שמונה לציר בוושינגטון ולימים לשגריר באו"ם.

והיו נוספים - פרופסור שלמה בן עמי, פרופסור אלי בר נביא ועוד. מה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה, מדגישים הכול, הוא ששגרירות קריטית תהפוך לסידור עבודה עבור עסקן זה או אחר (ואני מדגיש, כי התבקשתי להדגיש - הדברים לא נאמרים כלפי אדם ספציפי, ודאי לא דני דנון או דני דיין הנחשבים, שוב, למינויים פוליטיים ראויים).

לכל ברורה חשיבותו של שגריר שמהווה שליח אישי של המנהיג, שמקורב אליו, שהוא איש אמונו. זה יכול להיות מינוי פוליטי כמו רון דרמר, השגריר בוושינגטון, או שליח אישי כמו עורך הדין יצחק מולכו. ישראל כמובן לא המציאה את השיטה: שליחים דיסקרטיים שימשו מנהיגים מאז ומעולם. השאלה היא המינון והכישורים.

אין ויכוח על כך שמשרד החוץ חייב להתחדש - אבל לכך צריך שר במשרה מלאה שיילחם על המשרד ותקציביו, ויידע להפנות את הספינה, שכדרכה של כל ספינה - שינוי תנועתה מסורבל. לא ייתכן, אומר לי שגריר מכהן, שיש שגרירות בכל מדינה באירופה אבל יש רק 11 שגרירויות באפריקה. אין למשל שגרירות בקונגו, מדינה בת קרוב למאה מיליון תושבים. "משרד החוץ הוא חוליה חיונית במדיניות החוץ הישראלית, אבל הוא חייב לשים דגש על תחומים צופי עתיד - שינוי אקלים, מידבור, מים, איכות סביבה, רשתות חברתיות, ארגונים לא ממשלתיים, צעירים וסטודנטים, מיעוטים ועוד".

השגריר הוסיף כי "המשרד גם צריך להפוך לפלטפורמה המקדמת את התחומים בהם ישראל חזקה ושמסייעים לשמה הטוב בעולם - מים, חקלאות, עסקים, היי-טק, חדשנות - ולשם כך צריך לגייס מומחים לנושאים אלה, לשנות את אופי הקריירה (כיום מי שלא רוצה לצאת לשליחות פשוט לא יוצא), לתגמל את האנשים הרבה יותר טוב (בעידן הפנסיה הצוברת זה קריטי), ללמד שפות, לשים הרבה יותר דגש על העולם המתפתח (אמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה). וכמובן - צריך כמובן הגדלת תקציבים כדי שנוכל לפעול. המצב הנוכחי הוא אסון שיפגע בנו גם לטווח ארוך".

דיפלומטים בעולם כולו חשודים במדינות הבית שלהם. הם קוסמופוליטים מדי; לעתים נחשבים לכאלה המייצגים את המדינות בהן הם מוצבים מול מדינת האם ולא להפך; הם ליברלים; בקיצור - אליטה, לא העם. משרד החוץ האמריקני היה המטרה הראשונה של הסנטור מקארתי כשיצא למסע ציד המכשפות שלו.

ובישראל? שני בכירים לשעבר במשרד החוץ סיפרו לי על מפגש בין שר החוץ נתניהו לבין צמרת המשרד - מפגש שבו בשלב מסויים אמר נתניהו: מעל הכול אתם חייבים להאמין בצדקת הדרך. אחרי דממה קצרה, והלם בקרב השומעים, השיבו לו אנשי המשרד: אדוני השר, אנחנו מאמינים בצדקת הדרך, ונתניהו החזיר להם מבט ואמר: לא, אתם לא. אני מניח שכוונת ראש הממשלה לא היתה שהם אנטי ציונים, בוגדים פוטנציאליים - אלא שכאשר מדינת ישראל שולחת צירים ושגרירים להסביר למדינות העולם מדוע יהודה ושומרון הן חלק ממדינת ישראל, לא כל האומרים את המילים גם מסכימים עם המנגינה. הם, במילים פשוטות, חשודים כשמאלנים.

לישראל היתה תקופת זוהר בשנות החמישים והשישים ביחסים לא רק עם המערב אלא גם עם מה שנקרא אז בהתנשאות העולם התת-מפותח, או המתפתח. שנות השבעים היו נקודת שפל, כאשר פתיחת דלתות למדינות רבות החלה שוב אחרי הסכמי אוסלו - וכיום לישראל יחסים טובים, סבירים או מצוינים עם כל המעצמות - דבר הרחוק מלהיות מובן מאליו - וכמעט כל המעצמות האזוריות (למעט דרום אפריקה וטורקיה. על איראן, כמובן, אין צורך להרחיב את הדיבור). אז כן, המצב לא רע. אבל הוא יכול להיות טוב בהרבה.

גודר מסכם: "בעבר נוהלה זירת היחסים מול העולם באמצעות משרד החוץ. התהליכים המדיניים באזור היו הראשונים שעברו לידי ראשי הממשלה השונים. התקדים הזה הפך לנורמה וכיום הוצאו ממשרד החוץ הטיפול בנושאי תפוצות, מעמד ירושלים, סחר חוץ, שיתוף הפעולה מול מדינות המז"ת, מניעה ומאבק בחרמות (BDS) וכמה תחומים נוספים. למותר לציין כי כל אותם משרדים אינם מחזיקים נציגויות בחו"ל (עדיין) ומה שנותר הינו תאום מתמשך בין הגורמים הללו לבין גורמי הביצוע היושבים בחו"ל".

גודר אמר כי "ישנן דוגמאות נוספות ורבות וכולן מציבות בפני השר הנכנס אתגרים לא פשוטים בדרך לשקם את משרד החוץ מן ההרס הארגוני שהתרחש בו בקדנציה האחרונה. ללא תקציבים, תוספת כוח אדם, החזרת הטיפול בנושאים השונים והחשוב מכל אלו: תשומת לב לנושא יחסי החוץ של ישראל - לא נצליח להביא לידי מיצוי את השינוי במעמדנו הבינלאומי תוך שדרוג היחסים עם הקהילה הבינלאומית".

ממשרד החוץ נמסר בתגובה כי "בימים אלה מתקיימים דיונים בין משרד החוץ ללשכת ראש הממשלה ומשרד האוצר במטרה לפתור את המשבר התקציבי ולאפשר למשרד החוץ לבצע את עבודתו כנדרש. לגבי שאר הנושאים משרד החוץ לא מגיב".