סעודיה - הדיקטטורה הערבית המכוערת בעולם

לג'ין אלהד'לול והתון אלפאסי הן שתי פעילות ואינטלקטואליות סעודיות שנאבקות למען חירות, זכויות נשים וזכויות אזרחיות בממלכה הערבית הסעודית. שתיהן אסירות פוליטיות אמיצות, שנמצאות בכלא מאז השנה שעברה. לאחרונה התקבלו ידיעות שונות על כך שמנגנוני הביטחון הסעודיים הרעו את תנאי הכליאה שלהן.

משפחתה של לג'ין אלהד'לול וכמה ארגונים בין-לאומיים, כמו "אמנסטי אינטרנשיונל", אישרו כי היא עונתה בצורה נוראה על ידי אנשיו של סעדון אלקחטאני, אדם אכזר שהיה שותף לרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. הד'לול היא אקדמאית בת 29, מומחית לספרות צרפתית ובוגרת אוניברסיטת קולומביה שבבריטניה. המגזין Arabian Business הכתיר אותה בשנת 2015 לאישה השלישית החזקה ביותר בעולם הערבי. החוקרת השנייה, התון אלפאסי היא סופרת סעודית ממוצא מרוקאי, דוקטור להיסטוריה עתיקה מאוניברסיטת מנצ'סטר. היא חוקרת היסטוריה וסוציולוגיה של נשים, וכתבה ספרים ומאמרים רבים בנושא.

לפני כמה שבועות קיבלו המלך סלמאן ויורש העצר שלו מכתב, ובו דרישה לשחרר את אלפאסי. על המכתב חתמו מאות מרצים ואינטלקטואלים מהעולם כולו, לרבות אמריקה, מלזיה, בנגלדש, הונגריה, ברזיל, אירלנד ולוקסמבורג, וציינו תחת שמם את שם המוסד האקדמי שאליו הם משתייכים. תארו לעצמכם את גודל הבושה: אף מוסד ערבי או אוניברסיטה ערבית אינם חתומים על הרשימה הזאת. הביזיון הזה הוא תוצאה של מדיניות המקל והגזר, שמקדמות ריאד ובנות בריתה, האמירויות, למול עילית האינטלקטואלים הערבים: האיום המרחף מעליהם אם ישמיעו ביקורת כלפי השלטונות (איום שהפך מוחשי במיוחד משעה שמוחמד בן סלמאן עלה לשלטון), ולעומת זאת פרסים (מוצדקים או מוצדקים פחות) לאנשי אקדמיה בספרות, במדע ובדת.

באופן זה, כל משכיל שמעוניין לזכות בפרס מפורסם, דוגמת פרס בּוּקר הערבי לספרות, חושב כמה וכמה פעמים לפני שהוא נוקב בשמן של סעודיה או של האמירויות, העומדות מאחורי פרס זה או אחר. חלק מאנשי האקדמיה אף חיכו לקבל פרס חשוב מאחת המדינות ורק לאחר מכן הביעו ביקורת כלפי השלטון, אך רובם ככולם שותקים - לא בגלל הרצון לזכות בפרס, אלא בגלל הפחד.

נשוב עתה לשתי אבירות חופש הדיבור, לג'ין אלהד'לול והתון אלפאסי. כותב שורות אלו מגיש את מועמדותן לקבלת פרס נובל לשלום. אני מקווה שאינטלקטואלים ואנשי זכויות האדם והדמוקרטיה, ערבים ולא-ערבים, ילכו בדרכם של מספר הוגים בעלי שם עולמי מהמערב ומהמזרח, אשר הגישו את מועמדותה של אחת מהנשים הללו לקבלת הפרס היוקרתי ביותר בעולם. הדבר נעשה כדי להגן עליהן ועל כל האסירים הפוליטיים הסעודיים מפני המסור של בן סלמאן ומשלטונו האוטוריטרי האווילי.

לשתי הנשים הללו אין שום זיקה לקיצוניות או לקנאות אידאולוגית. למעשה, עד לא מזמן אלפאסי עבדה באוניברסיטת המלך סעוד וכתבה באופן קבוע בעיתון "אלריאד" המקורב למשטר. נוסף על כך, הרבה ממה שאלפאסי קראה למימושו - קרה בפועל, למשל להתיר לנשים לנהוג ולהשתתף בבחירות המוניציפליות ובבחירות למועצת השורא (המועצה המייעצת).

על פניו, מוזר למדי ששתי הנשים נעצרו, אף על פי שהשינויים שאותם הן ביקשו דווקא התממשו. על פי ניתוח שפורסם ב"וושינגטון פוסט" על ידי ג'ודית' טאקר ומרים לאווי - שתי מומחיות למפרץ הפרסי - נראה שהגורם היחיד למעצרן הוא שמשטר העריצות בסעודיה לא מעוניין להיראות כאילו הוא נכנע ללחץ של אינדיווידואלים עצמאיים שמותחים ביקורת. הדבר עלול לעודד אחרים לפעול כדי להשיג מטרות פוליטיות ודמוקרטיות רחבות יותר, ותנועות אזרחיות שמתנגדות למשטר הדיקטטורי המיושן ייחשבו לגיטימיות, אמינות ויעילות.

לפני שאסיים, עליי לציין שכדי להגדיל את הסיכוי ששתי הפעילות יקבלו את הפרס המדובר, חובה על בני ובנות האזור לתמוך במועמדותן. איפה המדינאית התימנית תוואכל כרמאן, שזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 2011? איפה ארגוני הנשים במרוקו, הידועים בלוחמנות שלהם? מן הראוי שיתמכו באלפסי, בייחוד מפני שהיא ממוצא מרוקאי. איפה אגודות זכויות האדם שבמזרח ובמערב האזור שלנו? ולמה חברי וחברות פרלמנט שדוגלים בדמוקרטיה, מתוניס או מלבנון או מכל מדינה אחרת שיש בה שביב של אמינות, אינם תומכים בשתי הנשים הסעודיות שניסו להניף את דגל החירות והשוויון בשמי הדיקטטורה הערבית המכוערת ביותר?

אלמעטי מנג'ב הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם מרוקאי. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אלקודס אלערבי" היוצא לאור בלונדון. גרסה מקוצרת זו מפורסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: איתי מלאך