אין שרמטכ"ל וגם אין נאשם: מי יישב על הכיסא המתעתע במשרד הביטחון?

את המכתב הבא יעדיף שאול מופז להצניע. אם יכתוב את קורות חייו, הוא לא יופיע בנספח א' לספר.

"אני פונה אליך אישית", הדגיש מופז, אף שמשהו מעוקץ הפנייה האישית הוקהה במילים הבאות, "כחבר/ת הליכוד." בראש העמוד הקפיד מופז - או מי שסייע לו בניסוח טיוטה - לציין, בס"ד.

והוא אכן נמצא באותו רגע בסד, נלחץ בין המפלגה שהעניקה לו את כהונת הרמטכ"ל לבין ראש הממשלה שנתן לו את תיק הביטחון. בנימין נתניהו נכנע לתביעתו של יצחק מרדכי ואישר למנות לרמטכ"ל את מופז, שדילג בארבע שנים בין ארבעה תפקידי אלוף (מפקד אוגדת יהודה ושומרון, בדרגה אישית, פיצוי - שניתן אחריו גם לגבי אופיר ויצחק איתן - על שחיקה כפולה לאחר אוגדה בלבנון או בעזה; פיקוד הדרום; אגף התכנון; סגן הרמטכ"ל). אריאל שרון שלף את המשוחרר הטרי מצה"ל מופז ושלח אותו ללשכת שר הביטחון, שהתפנתה מפואד בן אליעזר. שני התפקידים הבכירים ביותר נפלו בחיקו של מופז ללא מאמץ רב, משיקולי הממנים. אבל עכשיו, בדצמבר 2005, נדרש מופז לבחור בין שרון שהקים את "קדימה" לבין נתניהו שנשאר מאחור ושנגדו רצה להתמודד כדי "להוביל את תנועת הליכוד לאיחוד ולניצחון"; והוא בחר. בחירה אמיצה, הגונה, ערכית. בחירה שהעמידה השקפת עולם מעל החשבון הפרטי.

"הליכוד הוא הבית של כולנו", התפייט מופז. "בית מפואר, בעל דרך לאומית וחברתית למופת ומוסדות דמוקרטיים. הבית שלנו נתון כעת בסכנה גדולה. בידינו להכריע, האם הליכוד יהפוך חלילה למפלגה קטנה ולא משמעותית, או ישתקם ויחזור להיות תנועה גדולה וחשובה, המשפיעה על סדר היום הלאומי. כל הנתונים מעידים כי אני המועמד היחיד שמסוגל לאחד את הליכוד, לשפר את תדמיתו ולהחזיר אליו שכבות אוכלוסיה רחבות, שעזבו אותו לטובת מפלגות אחרות".

קבע ונימק: "רק אני יכול להחזיר הביתה מצביעים, שעזבו ליריב המרכזי שלנו, 'קדימה' בראשות שרון, שהוא אדם רב זכויות, אבל עשה טעות קשה כשחבר לשמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק, כולם אנשי שמאל מובהקים. הליכוד בראשותי יציג מולם את תפיסתנו הלאומית. רק אני יכול להחזיר הביתה מצביעים, שעזבו את הבית ל'עבודה' בראשות עמיר פרץ. מול הכלכלה ההסתדרותית של פרץ והפנקס האדום, הליכוד החברתי בראשותי ימשיך את דרכו של מנחם בגין ז"ל. כידוע לך, בחרתי להישאר בליכוד, למרות שהוצע לי לעזוב בתמורה להבטחה לתיק הביטחון. בחרתי לעשות זאת, כי בית לא עוזבים, ובדעתי להישאר בליכוד בכל מצב ולהילחם על דרכו!"

עוד חבר/ת הליכוד מחפש/ת היכן נרשמים להסתערות בעקבות מופז לראשות תנועתם, והתברר שבאיגרת נפלו טעויות הקלדה. שר הביטחון בממשלת שרון התכוון לומר שבעצם בית כן עוזבים, או לחילופין שהבית עוזב והדייר נשאר; שהוא עובר-ושב ליריב המרכזי; ושלא נורא לשבת בממשלת "קדימה" לצד אנשי השמאל המובהקים פרס, רמון ואיציק, שמוצאם בכלכלה ההסתדרותית של הפנקס האדום.

במחי סיבוב פרסה איבד הפוליטיקאי מופז, בתפקידו הראשון בממשלה (לכנסת נפסלה מועמדותו, בגלל חוק הצינון במתכונתו הקודמת), את כל עולמו. שוב לא נזקפה לזכותו תקופתו כרמטכ"ל שפיקד על הצבא ב"דמדומי בוקר" - האהוד בָּרָקזיט מלבנון - וב"חומת מגן". מתוקף חרטתו המיידית על העריקה אמנם ניצל מהתגמדות בסיעה של תריסר חברים ונתניהו בראשם, אבל תיק הביטחון נשמט ממנו. שרון לא סלח, ואהוד אולמרט, ממלא-המקום חודש לאחר המכתב ולאורך הכנסת הבאה, שלח אותו לאחת מארצות-הגזירה של שרי הביטחון לשעבר, משרד התחבורה, כמו מרדכי בממשלת ברק. ארץ נוספת באותה יבשת - משרד התשתיות. שררה, השפעה, אבל רחוק מאוויר הפסגות של תיק הביטחון.

שרון, משה ארנס, מרדכי, בן אליעזר, מופז, פרץ; לפניהם פנחס לבון ולוי אשכול, משה דיין ועזר ויצמן; אחריהם ברק, משה (בוגי) יעלון כמספר 3 ברביעיית יגא"ל - יעלון, גנץ, אשכנזי, לפיד - ואביגדור ליברמן. כל אלה מלמדים עד כמה מטעה דימויו של תיק הביטחון כשלב נחשק לקראת הטיפוס הסופי לראשות הממשלה. נדיר שמהביטחון אכן מגיעים לראשות. פרס הוא החריג. לשרון נדרשו לשם כך 18 שנה, לאחר הדחתו מהביטחון, ויצחק רבין השכיח בביטחון את תקופתו הראשונה, הבעייתית, בראשות הממשלה. התבדתה ההנחה שתיק הביטחון שני בחשיבותו רק לראשות ולכן מוביל אליה. בפועל הוא מבוי סתום. הועיל ממנו לקידום תיק החוץ - משה שרת, גולדה מאיר ויצחק שמיר; ברק ושרון היו לחודשים מעטים שרי חוץ, כשקיצרו טווח לראשות. לפנים, עד לאמצע שנות ה-80, נהגו לייחס קללת הדחה או לפחות תסכול לראשות אמ"ן. החשבון מלמד שסוף עצוב לא פחות המתין לשרי ביטחון, רובם אם כי לא כולם.

משקע זה הדהד בקולו של מופז לפני כארבע שנים וחצי, כשטילפן לברך את האלוף גדי איזנקוט, עם אישור מינויו לרמטכ"ל. "זה התפקיד השני בחשיבותו במדינה", הטעים. רוצה לומר, רק ראש הממשלה חשוב ממנו.

האוגדונר מופז היה ב-1994 מפקדו הישיר של מח"ט אפרים, איזנקוט. כרמטכ"ל, התבקש לספק לראש הממשלה ושר הביטחון ברק מועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי. אל"מ איזנקוט, לקראת סוף תפקידו כמח"ט גולני ותחילת הסבה לשריון בדרך לפיקוד על אוגדת מילואים בצפון, לא היה אחד מהם. אחרים רצו ולא נירצו. באקראי, כשברק ועוזריו הזדמנו לתרגיל של גולני, נשאלו מופז ואלוף הפיקוד אשכנזי אם איזנקוט עשוי להתעניין בתפקיד. שניהם השיבו בשלילה: אנחנו מכירים את גדי, זה לא הכיוון שלו. כדי לצאת ידי חובה, בדקו עם החתן המיועד אם צדקו בסירוב לשידוך. להפתעתם, הרעיון גירה את דמיונו, שניזון מלימודי היסטוריה מדינית בארץ ואסטרטגיה בצבא האמריקני.

כמעט ביומו הראשון במזכירות הצבאית של ברק, תת-אלוף טרי בן 39, נתקל בנפלאות הסביבה החדשה. בכיר לשעבר בשירותי הביטחון, בוחש ונבחש בפוליטיקה ובכספים ובמגעים דיפלומטיים וביטחוניים, פלש לחדרו, הזדהה ונופף בכרטיס ביקור בדמות דו-שיח חד-סטרי. "אתה בוודאי שואל את עצמך איך אני יכול לעזור לך. אז שתדע, אני לא, אבל מה שיותר חשוב - אני מסוגל להזיק לך."

איזנקוט למד מהר, נסע עם ברק ומשלחתו לשיחות עם הסורים בשפרדסטאון ועם הפלסטינים בקמפ דייויד, חווה את הסתיו האלים של 2000 ונשאר קצת עם שרון. מופז היה רמטכ"ל לכל אורך התקופה. איזנקוט ראה אותו מתעקש להזיז את סגנו וחביבו של ברק, עוזי דיין, ומתרגל לשר ביטחון חדש, פואד. אחר כך, כמפקד אוגדת איו"ש, צפה ביחסי שר הביטחון מופז עם סגנו שהיה ליורשו כרמטכ"ל, יעלון. לא היה ספק מי משני הצנחנים בכיר ממי.

אבל באותה ברכה טלפונית נשמע מופז מתגעגע לימיו במדים, עונד דרגות רב-אלוף. כשאיזנקוט, שהתנסה בדיונים בדרג הממשלתי הבכיר עוד מסוף שנות ה-90, ציין שבודאי שר הביטחון וכמוהו שרים מרכזיים אחרים קרובים בעוצמתם לראש הממשלה יותר מהרמטכ"ל, שהרי הם מחליטים והוא רק ממליץ, העמיד אותו מופז על טעותו. הם, כולם, חברים בקבוצה. הרמטכ"ל בודד בעמדת הפיקוד שלו. אין לו בארגונו עם מי להתייעץ. אשכנזי נשען על אמנון ליפקין-שחק ועל האלוף אורי שגיא מגולני ומאמ"ן. איזנקוט כינס לפרקים את קודמיו בתפקיד.

לקחים דומים הפיקו מכפל תפקידיהם, רמטכ"ל ושר ביטחון, גם דיין, רבין, ברק ויעלון; רבין וברק, ראשי ממשלה, משלושה תפקידים. איזנקוט ירד לסוף דעתו של מופז כשהתיישבה עליו במלוא כובדה אחריותו העליונה של הדרג הפיקודי הרם בצבא. אחריות בלעדית, מקצועית ואישית, שאין הרמטכ"ל יכול לחלוק עם זולתו, לא שרים ולא אלופים, לתפקוד הצבא במלחמה היום.

איזנקוט למד להוקיר את תבונתם של מנסחי חוק יסוד הצבא, בממשלת רבין הראשונה, ב-1976, ובמיוחד את האיזון שבין הממשלה כצוות לבין שר הביטחון ואת הצירוף "מרות" ו"כפיפות". דיין, שבבחירות 1965 פרסם על שער יומנו ממערכת "קדש" את תמונתו במדי רב-אלוף והתמנה ערב מלחמת ששת הימים לשר הביטחון בתוקף הילתו הצבאית, היתמם לאחר מלחמת יום הכיפורים וטען שאין כל זיקה בין עברו הגנרלי ואחריותו המיניסטריאלית. הוא לא היה רמטכ"ל-על, רק יועץ צבאי למטכ"ל ולממשלה. ירצו - יקשיבו לעצותיו. לא ירצו - הוא חסר אונים לכפות את עמדותיו. למעלה קבעו אשכול וגולדה, למטה רבין ובר-לב ודדו, ומי הוא ומה הוא, האזרח משה. ועדת אגרנט, שהתמנתה כדי להשתכנע, הדיחה את הרמטכ"ל וחסה על השר, אבל רבין, כראש ממשלה שהזדהה עם מצוקותיהם של ראשי המטה הכללי, יצא לתקן את המעוות. למעלה מארבעה עשורים אחר כך התרשם איזנקוט שנוסחת המשולש ממשלה-שר-רמטכ"ל פועלת היטב.

אין שרמטכ"ל, שר ביטחון שהוא רב-אלוף בדימוס (סיבה מכרעת לתביעתו לתפקיד), רמטכ"ל בעור שר. מובן שלאנשי צבא בדימוס, יותר מאשר לאזרחים מובהקים, יש שפה מקצועית משותפת עם פקודיהם לשעבר שצימחו כנפיים; אבל זה נכון גם לרופא שהיה לשר הבריאות ולשגריר שנפלט, מלשון פוליטיקה, עד לכהונת שר החוץ. זה לא מוסיף לסמכותם הפיקודית, המתבטאת בחתימת קיום שהיא זכות וטו על מינויים שמציע הרמטכ"ל - למעט נשיא בית-הדין הצבאי, הפרקליט הצבאי הראשי ומפקד גלי צה"ל; ולא גורע מאחריותם המהותית לבניין-הכוח למלחמות הבאות ולמעטפת הכוללת של יחסי צבא-חברה. הרמטכ"ל מאפשר. השר מאשר ומתפשר. בסך הכל, זה לא היה שונה בתקופת איזנקוט בין שר לשר, יעלון לליברמן לנתניהו.

רמטכ"ל הוא תפקיד אורך. שר ביטחון - תפקיד רוחב. ההכרעות הפוליטיות, גם לקראת מלחמה ובמהלכה, מתקבלות בקבוצה של ארבעה (גולדה, דיין, יגאל אלון וישראל גלילי) עד שמונה (הקבינט בשנים האחרונות), בהסמכת הממשלה במליאתה. אין שליט עליון ויחיד ואף לא שובר שוויון. נחוץ רוב. כשבקבינט דנים בחלופות ונוטים לקבל את עמדת הרמטכ"ל, המציע ואינו מצביע, הסיכום הוא לעתים תכופות פה אחד, לא בהכרח בהרמת ידיים ואף לא במלמול הסכמה. הפה האחד של ראש הממשלה שואל, "מישהו מתנגד?"; השולחן משתתק; ההחלטה נרשמת ומועברת לצבא לביצוע; והתומכים הדוממים רצים למצלמות ותוקפים אותה כתבוסנית ורכרוכית.

מעולם לא היה בפעילות צה"ל מיתאם כה שלילי בין מהות לבין ניראות כמו בעשור הנוכחי, משלהי תקופת גנץ ובשנות איזנקוט. ביצבץ רק קצה-קצהו של הפריסקופ; הצוללת כולה, בגודל של נושאת מטוסים, נותרה במעמקים. צה"ל, אלים ואילם, ניהל במקביל, ובמחתרת, ארבע או חמש מערכות חשאיות, רובן מהאוויר אך גם באמצעים נוספים. נגד דאעש בצפון ובדרום, בתיאום מדוקדק עם האמריקנים ואחרים; נגד התחמשות חיזבאללה בטילים מדויקים, אולי הנקודה הארכימדית, המאיימת על בסיסי חיל האוויר ועל יעדי תשתית, של ההיגיון שביסוד תוכניתו של חסן נסראללה לתקיפה עתידית של ישראל; נגד המאחז האיראני בסוריה. מלחמת הכל בכל בסוריה סיפקה לישראל סיבה, הזדמנות ויכולת לפעול, גם באמצעות באי-כוח מקומיים, נגד איומים ממשמשים ובאים. היה לכך תקדים בעייתי, ללא ידיעת ראש הממשלה ושר הביטחון בגין, בתחילת שנות ה-80, ימי הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון יאנוש בן-גל ומפקד אזור דרום לבנון מאיר דגן - "החזית לשחרור לבנון מזרים" ופיגועיה נגד פלסטינים, חמושים או חפים. לא הפעם: הפעילות נוהלה ברשות, בסמכות ולעתים גם בידיעת המקומיים מי תומך במשאביו בלחימה נגד אויבים משותפים.

אחרי אלפי גיחות ומשימות, רבבות חימושים שהוטלו ומאות תכנונים מבצעיים לחירום, ביניהם לפעולה אווירית-יבשתית-ימית-תודעתית גדולה בעזה, התנקזו יחסי דרגי הצבא והממשלה הבכירים לחודשיים האחרונים של כהונת איזנקוט, מנובמבר אשתקד עד ינואר השנה, לשני משברים שהיו עלולים להסלים להתלקחות רבתי אך נשארו תחומים בזמנם ובהיקפם.

השני, שנועד להיות הראשון והיחיד, היה "מגן צפוני" לחשיפת מנהרות חיזבאללה ולשיתוקן. ב-2006, בחטיפה במתכונת פיגוע מיקוח, יזם נסראללה פעולה קמעונאית שהתנפחה לכלל התנגשות סיטונאית. לא כך בשנים שמאז. מתוך רשת המנהרות בגבול הצפון, ממטולה עד לים, תוכננו להגיח 10 גדודים, סדר-כוחות של אוגדה, לכיבוש הגליל. גם זה פיגוע מיקוח, אבל בהיקף של מערכה כוללת בחזית שלמה, העשויה לגרור את סוריה ואיראן. אילו חולק אות שקוף למלחמה שנמנעה, איזנקוט, אלוף פיקוד הצפון יואל סטריק וראשי אמ"ן, האלופים הרצי הלוי ותמיר הימן, היו ראשוני מקבליו, הם ואנשי המודיעין, המבצעים, הטכנולוגיה וההנדסה בכל הדרגים.

ונמנעה גם מלחמה בדרום, לאחר הסתבכות המבצע המיוחד בחאן יונס. פרטיו חסויים. הוא ייקרא כאן בשם הבדוי "דב שחור". ב-20 שנות קירבה לפעילות כזו, כשותף, משקיף או מפקד, לא חווה איזנקוט, שנכח בהשתלשלות האירועים בחבורת הפיקוד הקדמית עם ראש אמ"ן תמיר היימן והפעיל בו ברגע את מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין ואלוף פיקוד הדרום הלוי, הסתבכות כה חמורה - והיחלצות כה מזהירה. האלוף ניצן אלון, עכשיו במילואים, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל ובוגר מבצעים סמויים ורועשים גם יחד, תיחקר כארבעה חודשים את "דב שחור" ולקחיו. עוד לפני שהרמטכ"ל הקודם יעיין בדו"ח אלון, המוגש לכוכבי, אמר איזנקוט לשותפי-הסוד המעטים שלעתים נדירות בלבד בכל מסלולו הצבאי ראה תצוגה כזאת של גבורה ותבונה, מצד מפקד הכוח ואנשיו, הראויים, בהכרח בעילום שמם, לעיטורים ולציונים-לשבח.

כשפוגעים בישראל, בהסתננויות בדרום בשנות ה-50 ובאוטובוס כביש החוף ב-1978 ובחטיפה ליד זרעית ב-2006, היא מגיבה בפעולות גמול ובמבצע ליטני ובמערכה גדולה בלבנון (ואין הכוונה לתוכנית נצורה הממתינה לעילה, כמו בלבנון ב-1982). לדעתו המקצועית של צה"ל, בניכוי רגשות ותעמולה, תגובת חמאס על ההפצצות וההרוגים בהיתקלות "דב שחור" ובחיפוי על שליפת הכוח הבייתה הייתה אך טבעית, מדודה בנסיבות האירוע ותחומה בגבולות הגישושים ההדדיים אחר הבלגה והסדרה. בתוך חדר הדיונים, הדרג הפוליטי היה שותף סביל להערכה זו ולמסקנה המתונה ממנה. בחוץ, לנוכח מיקרופונים וחשבונות ההתמודדות בין מפלגות וראשיהן, דיברו אחרת, חופשיים מאחריות לתוצאות. כשהוקדמו הבחירות ו"הבית היהודי" התפצל, היה איזנקוט יכול לקלוט, באיחור של שנתיים-שלוש, מדוע הפצירו בו חברי-כנסת להעניק דרגת אלוף לרב הצבאי הראשי בתחילת תקופתו כרמטכ"ל, רפי פרץ, כמובן בנימוקים ערכיים ומערכתיים.

עוד לפני הקדמת הבחירות וללא קשר אליה - ואף טרם חלק את מחשבותיו עם משפחתו - אמר איזנקוט לקצינים שסביבו כי הוא שוקל לוותר על רוב חופשת הפרישה שלו ולהשתחרר בתום כחודשיים. הרעיון לא נגזר מחישובי מילוט מכלוב חוק הצינון. הוא הושאל מידידו של איזנקוט, ראש המוסד הקודם תמיר פרדו. ראשי אגפים במוסד, המקבילים לאלופים בצבא, מקבלים בחודשים הארוכים של התקרבותם לנחיתה שכר, רכב, הטבות נלוות, ביטוח רפואי והפקדות לקרנות השתלמות. עלות החבילה נאמדת בכ-400 אלף שקל. פרדו סיפר לאיזנקוט שבמוסד, באישור משרד האוצר, הגו הסדר טוב לכל הצדדים. לבכירים הוצעה מחצית הסכום - והביתה, ביד ומיד. המדינה חוסכת והבכירים חופשיים לדרכם, ללא מגבלות השירות. גם אם אין אדם נפטר מהעולם ומחצית תאוותו בידו, יכול אדם לפרוש לאלתר מהמוסד ומחצית שכר חופשת פרישתו בידו.

מצוין, שמח איזנקוט, הבה נחיל את ההסדר גם על צה"ל. ייחסכו מיליונים, ולא פחות חשוב, 800 תקנים - יש המגזימים ומתקרבים עד לסוף האלף השני - של קציני קבע הנמצאים בחופשת הפרישה, סותמים את המכסה המחייבת בחוק ומונעים קליטה או שימור של צעירים מהם. ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, התבקש לבחון את הסוגיה. לצערו של אלמוז ולאכזבת איזנקוט, התברר שלא דין צה"ל כדין המוסד ושהרעיון אינו ישים. כל זאת בנובמבר, בין "דב שחור" ל"מגן צפוני".

אלמוז לא ויתר והטיל על מחלקת הסגל באכ"א להתאמץ ולהתגבר על המכשולים. בינואר, שבועיים לפני העברת התפקיד לכוכבי, התבשר הרמטכ"ל היוצא שההבקעה הושגה. ברצותו, יוכל להשתחרר בסופו של חודש כלשהו, לבחירתו (כך מאולף מחשב הגימלאות; הטיית סרק שלו לאחור ב-2002, כדי לסייע למופז לקבל כשירות לכנסת, לא שיכנעה את השופט מישאל חשין לקבוע שמופז סיים להצטנן). איזנקוט התלבט אם ראוי שיהיה חלוץ הנהנים - והמהנים את הצבא והאוצר - בסידור החדש. לבסוף החליט שמוטב כך. בעוד שבועיים יתאזרח.

פוליטיקה הייתה ועודנה רחוקה מתוכניותיו. עדיין לא גיבש לעצמו יעד מובהק; יעשה זאת בחצי שנה וושינגטונית. הכיוון העמום חברתי, חינוכי, עם הפנים אל העיירות והספר. יליד טבריה, הורים ממרוקו שנפגשו באשדות יעקב, ילד אילתי צמא דעת ותאב שירות, מקומו אינו בין שואפי שררה ומשווקי עצמם. הביטחון יעסיק אותו בצד ההגותי, כמנחיל תורה ומאציל ניסיון, בעקבות בן-גוריון ואלון והאלוף ישראל טל. איזנקוט הניח לכך מסד בדמות אסטרטגיית צה"ל - יעלון אישר את התוכן אך הופתע מהפרסום - וחסרה לה קומת הגג, שם משתזף הדרג המדיני ומסתיר מהציבור ומהצבא את השקפת עולמו על שלום וביטחון.

רק בישראל, מכל המדינות הרואות בעצמן מערביות, מדברים כה הרבה על קצונה בכירה היוצאת לגמלאות בגיל הנושק ל-60 במונחים של מועמדות בבחירות. מנהיגים פוליטיים בעולם, לא כולל דונלד טראמפ, מתחילים צעירים ולרוב גם מתכלים מהר, לפחות ברשות המבצעת - בבתי מחוקקים שורדים גם ישישים.

סיבה ברורה לשווי השוק הפוליטי של רמטכ"ל פורש היא שבכל רגע נתון אין בלתו כרב-אלוף מכהן. בצבא האמריקני לזרועותיו יש בשירות פעיל 40 גנרלים (כולל 10 אדמירלים, בחיל הים ובמשמר החופים) בדרגה הגבוהה ביותר, ארבעה כוכבים. יו"ר המטות נחשב מעל כולם, אך אינו בכיר מהם בדרגתו. אף שאינו אלמוני לחלוטין, משום הופעותיו המתוקשרות בשימועי קונגרס, גם אינו שם דבר. גנרל בא ואדמירל הולך ואמריקה עומדת על מכונה.

רב-אלוף איזנקוט, גנרל שלושה כוכבים, הפשיר רעיון שהוכנס למקפיא הצבאי פעם ופעמיים, אך גם הוא החזיר אותו למקרר והשאירו שם לממשיכי דרכו: לשרבב, בין האלופים לרמטכ"ל, דרגת ביניים של אלופים בכירים, מעל אלופי הפיקודים וראשי אגפי המשאבים - סגן הרמטכ"ל, ראשיהם של אגפי המודיעין והמבצעים במטכ"ל ומפקדי זרועות האוויר, הים והיבשה. בתקופת רפול השתעשעו בהענקת דרגת "מצביא", מרשל, לרמטכ"ל ובקידום האלופים הבכירים לרבי-אלופים. נמצא שזה מסובך מדי, בעיקר בעדכון דרגותיהם של אלופי העבר.

לפי תוכנית מ-2007, שניסח צוות בראשות המומחה הצבאי בנימין עמידרור, ינוחו דרגות הרמטכ"ל על מקומן בשלום. חצי תריסר הבכירים שמתחתיו יישאו דרגות אלוף ראשון, או על-אלוף, שיחליפו את עלי הגפן הנחים על כרית של עלי זית לצד החרבות המלוכסנות הדדית (לא צלובות, חלילה) בסמל אחר, כגון סיכת המ"מ על רקע מגן דויד, סמלו הרשמי של צה"ל. כך ישודרג הרמטכ"ל לכוכב רביעי והאלופים הבכירים - שהיבשתיים ביניהם יהיו אלופי פיקוד לשעבר - בשלישי. איזנקוט האמין שהשינוי חשוב לסדר פנימי ולא פחות מכך לייצוג החיצוני, כדי שצמרת צה"ל, המעורבת כיום במבצעים ובתיכנונים משותפים הרבה יותר מבעבר, לא תהיה זוטרה ממקביליה. חיל הים לא רק מסכים איתו, אלא גם הקדים אותו. חמשת מפקדיו האחרונים העניקו לעצמם בהפליגם לעולם, בפסי השרוול של תת-אדמירל, דרגת רב-אלוף.

העול הבלתי-אנושי של האחריות נשר בחודשיים האחרונים מאיזנקוט ולפת את צווארו של כוכבי. מצחו הקמוט וחמור-הסבר של הרמטכ"ל מעיד שהחגיגות הסתיימו והמשימה תובענית. השבוע, בהענישו את שרשרת הפיקוד של חטיבת הצנחנים, שמתוכה צמח, בגלל רשלנותה בפרשת מותו של לוחם גדוד הסיור אביתר יוספי, אותת כוכבי שאין חסינות ליקירי המערכת, כולל המח"ט יקי דולף, לשעבר ראש לשכת הרמטכ"ל גנץ. איזנקוט נהג כך, בפרשה מסוג אחר, כשלא חס על חביבו מגולני, אופק בוכריס, שאותו ייעד עד אז לאלוף.

בעוד שבועות מעטים, לכל היותר חודשים, יהיה לכוכבי שר ביטחון חדש. גם בתרחיש המיטיב ביותר עם נתניהו - הליכוד מרכיב את הממשלה הבאה ובג"ץ אינו פוסל אותו, אישית, לעמוד בראשה, אף שבין כתב החשדות נגדו לכתב אישום חוצץ שימוע - כבר קבע היועץ המשפטי לממשלה שההכרעה תתקבל בקיץ הקרוב. אם סניגורי נתניהו זומנו ל-10 ביולי, משמע שאביחי מנדלבליט יחליט באוגוסט. כתב אישום יחייב את נתניהו, אפילו יכהן אז שוב בראשות הממשלה, להתערטל מכל תיקיו. לכן גם מגוחך להפיץ שהוא שוקל להחזיק בתיק האוצר. לא ביטחון, לא אוצר ולא תיק אחר כלשהו - גם במקרה דל הסבירות ששותפיו לממשלה יסכימו שיעמוד בראשה בעודו יושב על ספסל הנאשמים, שר ייאסר עליו להיות.

כוכבי יקבל, מעליו אך לא כרמטכ"ל-על, שר ביטחון אחר, לפי יחסי הכוחות. ברק וליברמן לימדו שחמישה ח"כים שווים לפעמים תיק ביטחון. בממשלת ימין, אולי יוגשם חלומו של נפתלי בנט. בממשלת מרכז-שמאל, אפשר שיהיה זה מפקדו של בנט במגלן, טל רוסו. הכי סביר, בממשלה מרכזית יותר, גנץ (שאצלו כיהן כוכבי כראש אמ"ן) או אשכנזי (מפקדו בהיותו ראש חטיבת המבצעים ומי שהעניק לו דרגת אלוף). בכל הרכב, לא תוקם ועדה לחקירת השיעמום ביחסי הרמטכ"ל עם השר.